השופטים עולים להתקפה. ראיון
זיו אדלר טוען שהפרשנים מטעים את הציבור ושההרחקה של שכטר באדום מוצדקת. רועי ריינשרייבר מודה שבמקרה של זהבי הוא נצמד מדי לחוקה. השופטים שומעים את הביקורות עליהם ולא נשארים בנבדל פסיבי
בשכונה שבה גדלתי ברחובות, לכולם היה חלום אחד - להיות הכוכב במגרש שכולם מעריצים. אף אחד לא חלם להיות שופט. אצלנו אמרו שמי שהופך לשופט, זה בגלל אחת משתי סיבות: 1. כדורגלן כושל. 2. כשהיה צעיר לא היה לו יותר מדי השפעה בחבר'ה. או במילים פחות עדינות - "ילד כאפות", שרוצה להיות עכשיו חזק על חלשים כשהמשרוקית אצלו. שכונה מוזרה, מודה.
זיו אדלר, בן 41, ורועי ריינשרייבר, בן 35, הם שופטים. לגמרי במקרה גם הם נולדו ברחובות, אבל תוך זמן קצר מסתבר שהם לא שמעו על נפלאות הדמיון והמחשבה בשכונה שבה גדלתי.
זיו: "ילד כאפות? לא שמעתי על זה".
רועי: "גם אני לא".
אז אתם בטח כדורגלנים כושלים.
זיו: "שיחקתי בנוער בבית"ר ת"א, זה נכון, אבל במובן מסוים כל מי שאומר את זה – הוא כדורגלן או ספורטאי כושל, כי הוא ביציע ולא בדשא. המושג הזה לא נכון. אני פה מאהבה למשחק ולא לכפות משהו. שופט צריך לאהוב את המשחק ולהיות ספורטאי".
רועי: "אני ספורטאי לכל דבר. שיחקתי בצעירותי בכל מיני ענפים והגעתי לנחלה שלי, השיפוט. אם אני מסתכל מהצד על חברים שלי, לא כולם נראים כמוני. חלק קצת עם בטן, פחות שיער. אם לא הייתי ספורטאי, לא הייתי נראה ככה בריא".
בטח מציקים לכם ברחוב כל הזמן על טעויות.
רועי: "ממש לא. נדיר שמישהו אומר 'למה דפקת אותנו?' גם אם מזהים אותך, מה שלא קורה הרבה, לא מוציאים עליי כעס. הכעס נשאר במגרש".
אז כבר בחמש הדקות הראשונות, כל הסטיגמות מהשכונה הישנה על שופטים נעלמו. הם לא פה בשביל הכוח והשררה. אדלר היה סמ"פ בצנחנים והוא בעל תואר ראשון בכלכלה וחשבונאות, רואה חשבון. ריינשרייבר סוכן ביטוח בעסק משפחתי מצליח שקיים כבר שלושה דורות. יחד, הם מייצגים את דור השופטים החדש. זה שמנסה להראות שדברים השתנו.
"הדרישות היום גבוהות ומורכבות יותר מלפני 15־20 שנה", אומר זיו. "פעם היה אימון אחד בשבוע, כיום 4־5 אימונים, מבחני כושר כל חודש, מפגש שבועי של השתלמות בדגשים מקצועיים. יש הופעה אחידה, חליפה והופעה מסודרת".
אבל דווקא העטיפה היפה הזו, לכאורה, שמגובה בשופטים שכמעט כולם אקדמאים, משכילים, בעלי מרקם חברתי ואישיותי נעים, לא תמיד מתקבלת בחיבוק. בייחוד אצל הגווארדיה הישנה, הטוענת מאחורי הקלעים כי אולי זהו שיבוט של חבורה שמחוברת לכללים, אבל לא למשחק.
יצחק בן יצחק אמר פעם: "האיגוד מחפש בלונדינים מעל 1.80 מ', אקדמאים עם עיניים כחולות".
רועי: "אז שנעשה ניתוח לשינוי צבע עיניים? אנחנו שופטים טובים מאוד בלי קשר למראה. איכות האנשים כאן גבוהה. לא בחרו בי בגלל שקוראים לי רועי, או ששם המשפחה אשכנזי. אני חצי עיראקי. אני שופט טוב בגלל היכולות והאישיות שלי".
עמוס לוזון אמר: "נחמד ואינטליגנט זה לא מקצוע".
זיו: "לא רלוונטי איך אנחנו נראים וכמה נחמדים. בגלל מערכת הקשיים והמורכבות שניצבת בפני שופט, ככל שהאישיות שלו גבוהה יותר, הוא יתמודד טוב יותר".
טוענים שאתם נצמדים לחוקים ופחות להיגיון. שופטי "לפטופ".
זיו: "קח את מקרה איתי שכטר, למשל (שהורחק לאחר שאמר לאדלר "צא גבר, תוציא צהוב"). אין לנו ספר שרשום בו איזה ביטוי שווה אדום או צהוב. לכל אחד שיקול דעת. בנקודה הזו, כשהתגובה הייתה קיצונית ומזלזלת, אדום היה מוצדק".
רועי: "לפעמים, בגלל שאנחנו כל כך מומחים בשיפוט, אנחנו מביאים את השיפוט יותר מדי למגרש. לפעמים צריך לדעת לרדת לגובה העיניים של השחקנים. הרי זה כדורגל, משחק של הרחוב. לפעמים אנחנו נדבקים לחוקה יותר מדי".
כמו שהוצאת את האדום המפורסם לזהבי בדרבי?
רועי: "כן, נדבקתי לחוקה. אולי היה צריך להפעיל את חוק ההיגיון, אבל גם שופטים באופ"א פנו אליי וחיזקו אותי, לא הבינו למה התקשורת פה תקפה אותי. אנחנו לא 'שופטי לפטופ'. אם היינו כאלה, היו יותר טעויות".
יש עדיין המון טעויות.
זיו: "סטטיסטית, יש העונה פחות".
"ביקורת משיקולים אישיים"
השבוע עלה השיפוט שוב לכותרות. דניאל בר נתן טעה ב-1:1 של הפועל ת"א מול נתניה, ולמחרת תמונתו הייתה פרושה בכל העיתונים. השופטים הפכו, שוב, לשיחת היום.
זיו: "השבוע דיברו ברדיו 35 דקות על טעות אחת. באותה שבת היה שחקן אחר שהחטיא מול שער ריק בדקה ה־90. זו טעות לא פחותה מבר־ נתן וכזו המשפיעה על התוצאה. אבל הוא לא היה על עמוד השער".
רועי: "מוכנים לקבל ביקורת, כל עוד היא מקצועית. פרשנות לא נכונה זו הטעיית הציבור. מתסכל שביקורת באה משיקולים אישיים".
מבקרים בגלל מניעים אישיים?
זיו: "בהחלט. לא כולם, אבל יש. בעונה שעברה למשל שפטתי במשחק קל והייתה לי טעות מינורית שלא השפיעה על התוצאה. הפרשן בטלוויזיה אמר: 'הוא לא מתאים לשפוט בליגת העל'. ככה מחקו לי את כל השנים והמשחקים? היו גם עיתונאים שמאוד זילזלו בכנסים שלנו, בהגעה של יו דאלאס. האיגוד הזמין את העיתונאים לבוא, שיראו מה קורה בעצמם – הם לא באו. מחכים לטעות כמו של דניאל, מחפשים עוד שתיים־שלוש טעויות וכותבים 'המשיך את העונה החלשה של השופטים'. זה לא נכון".
לאדלר וריינשרייבר יש השקפה מעניינת על מהות השיפוט. הם לא רוצים להכניס מצלמות ("אוהבים מסורת בכדורגל"), לא חושבים ששופטים צריכים להתראיין בסיום משחק ("רוב הסיכויים שניפול בפח"), לא רוצים את השיפוט כעיסוק בלעדי ("שיהיו גם דברים אחרים בראש") ומנסים לשנות את תדמית השופט ("פה על כל חצי עבירה ששרקת שחקנים מתנפלים עליך. זה חוסר כבוד").
אבל אולי אין להם באמת סיכוי. דברים אולי יהיו מקצועיים יותר, מצוחצחים יותר, אבל הטעויות תהיינה אותן טעויות והרעש אותו רעש. כי בכל שופט יש קצת שופט גששי. הוא קצת יהויכין פנדלוביץ', והוא קצת הקוון מר משה ליימן.
אז מה הייתם רוצים שיזרקו עליכם מהיציע ועדיין לא זרקו?
רועי: "פרחים. הייתי שמח להביא הביתה לאישה פרחים".
לפנייה לכתב/ת 
