כך נקבעו גבולות ישראל לפני 100 שנה
הסדר הישן החזיק מאה, והיום דאעש קורא עליו תיגר. ספר חדש חוזר לרגעים הקטנים מאחורי המגעים הסודיים שקבעו את גורל המזרח התיכון. קטע מתוך "קו בחול", על הסכם סייקס-פיקו בין בריטניה לצרפת
הפתעתו של סייקס בשל הזימון לדאונינג 10 הייתה כנה, שכן בפרק זמן של ארבע שנים בלבד הוא הצליח לבסס לעצמו מעמד בתור היועץ הראשי לממשלה בענייני המזרח התיכון. סייקס, נבחר לפרלמנט בשנת 1911 כמועמד השמרני מטעם נמל הַאל ביורקשייר, ובנאום הבכורה שלו ביסס את טענתו למומחיות בשאלת האימפריה העות'מאנית. הוא תיאר בנאומו ביקור שערך בעת האחרונה בצפון אפריקה, שעדיין הייתה אז תחת שליטה עות'מאנית, והכריז שהוא מאמין ש"אימפריה תורכית חזקה ומאוחדת חשובה למסחר ולאסטרטגיה של בריטניה כעת" כפי שהייתה בימיו של ד'יזראלי, שלושים שנים קודם לכן. אך עם פרוץ המלחמה ב-1914 חברו העות'מאנים לגרמניה ולחמו בבריטניה ובצרפת, וסייקס נאלץ לשנות את דעתו.
סייקס הביא איתו לפגישה עם קבינט המלחמה מפה ותקציר בן שלושה עמודים של הדברים שעמד לומר. מסמך זה שרד בין הניירות שהותיר אחריו כאשר מת משפעת שלוש שנים לאחר מכן, בגיל שלושים ותשע. כתב היד הייחודי שלו, גברי אך נערי, מעניק למסמך חזות של הערות הרגע האחרון שכתב תלמיד בית ספר, אך זה היה המסמך החשוב ביותר שכתב מימיו. הסקירה הנרחבת שהציע המסמך עזרה לו לשכנע את חברי הקבינט שעליהם להגיע בדחיפות להסכם עם צרפת בדבר חלוקת האימפריה העות'מאנית ושהוא, סייקס, צריך להיות האיש שיעמוד מאחורי ההסכם הזה.
"הוא ללא ספק בחור מוכשר מאוד, בעל רעיונות רבים ובו בזמן יסודי מאוד וזהיר", אמר אחד השרים לאחר מכן על סייקס. למען האמת, חבר הפרלמנט הלבבי היה פחות בקיא בנושא שלו מכפי שגרם לקבינט להאמין. המוניטין שיצא לסייקס כבר-סמכא בשאלת המזרח התיכון היה מבוסס על סדרת ספרים שכתב על האזור, שהאחרון שבהם היה כרך בעובי חמישה סנטימטרים שראה אור קודם לכן באותה שנה. "מורשתם האחרונה של הח'ליפים" נכתב בחלקו על ההיסטוריה של עליית האיסלאם ככוח פוליטי, ובחלקו היה יומן נרגן שתיאר את מסעותיו של סייקס באימפריה העות'מאנית לפני המלחמה. הספר, מתובל במשפטים בערבית ובדיאלוגים קומיים, רמז להבנה מעמיקה יותר מזאת שהייתה מנת חלקו של המחבר בפועל. סייקס לא ניסה לנפץ את האשליה הזאת. באותו היום התרשמו ראש הממשלה ועמיתיו שהוא שולט הן בערבית והן בתורכית. למעשה, הוא בקושי היה מסוגל לדבר בשפות האלה.
הספר וביטחונו העצמי הקליל של מחברו היו פֵּרוֹת של חינוך יוצא דופן. סייקס נולד למשפחה לא מתפקדת של בעלי קרקעות מיורקשייר, ואת ביקורו הראשון במזרח התיכון ערך כשהיה רק בן אחת-עשרה בחברת הוריו, סר טאטון התימהוני וליידי ג'סיקה האלכוהוליסטית. סר טאטון היה אחוז דיבוק לארכיטקטורה של כנסיות, לשמירה על טמפרטורת גוף קבועה ולרפרפת חלב. הוא היה בן שישים וארבע. ליידי ג'סיקה, שגילה היה בקושי מחצית מגילו, ניהלה רומן עם מורה הדרך שלהם. מארק סייקס היה ילדם היחיד.
השנה הייתה 1890. משפחת סייקס ביקרה במצרים, שבריטניה כבשה מידי העות'מאנים שמונה שנים קודם לכן, ואז המשיכה לירושלים וללבנון, שעדיין היו תחת שלטון עות'מאני. תחושת המסע לאחור בזמן הילכה קסם על סייקס. המסע אפשר לו גם להסיח את דעתו מנישואיהם האומללים של הוריו, שבאו לקצם בשנת 1897 במשפט שערורייתי שחשף את חטאיהם הקטנים של השניים. באותה תקופה נהג סייקס להימלט למזרח התיכון שוב ושוב, תחילה כסטודנט ומאוחר יותר כנספח של כבוד צעיר בשגרירות בריטניה בבירה העות'מאנית, קונסטנטינופול. כשסיפר כיצד ירה במנעול בדלתו של חאן נטוש כדי שיוכל לישון שם בלילה, קנה לעצמו שם של נוסע חסר מורא, גם אם בזבזן למדי. בירושלים, כשנתקל בנוסעת אחרת, גרטרוד בל והודה כמה שילם תמורת סוסים, היא הבטיחה לעצמה לארגן את מסעותיה "כך שלא אתקל בו, תבוא עליו הברכה, כי אם אני מכירה את המזרח, המחירים לאורך מסלולו יכפילו את עצמם".
סייקס, בדומה לסופרי מסעות רבים, אהב להעמיד פנים שהוא יוצא לארץ לא מוכרת. הוא טען שבחר את מסלוליו כשהוא הולך "בעקבות האף לאותם חלקים במפה שהיו לבנים ביותר או עמוסים ביותר בשאלות ובקווים מנוקדים". היתקלות באירופים אחרים הרסה את החוויה. בזמן שגרטרוד בל, בדומה לרבים אחרים מבני זמנם, חשבה שסייקס "משעשע ביותר", סייקס עצמו אהב פחות את היתקלויותיו במיס בל. "מארה על ראשה של הנאד המלהג המטופש הזה, גבר-אישה שטוחת חזה ויהירה, גולם מתרוצץ, מענטז ופטפטן", התלונן סייקס באוזני אשתו.
האימפריה העות'מאנית כבר הייתה נתונה "בשקיעה", כפי שניסח זאת סייקס בנאומו הראשון בפרלמנט. אחרי שממשלת הסולטאן פשטה רגל בשנת 1876, זנחה ממשלת בריטניה את מדיניותה בחמישים השנים האחרונות והפסיקה לתמוך בשלמותה ובעצמאותה של האימפריה העות'מאנית כעמוד תווך נגד שאיפותיהם של כוחות אחרים. בשנת 1878 כבשה בריטניה את קפריסין, וארבע שנים אחר כך את מצרים ואת תעלת סואץ כדי לאבטח את הנתיב להודו. עם הפיכתה של התעלה לעורק מרכזי בסחר המתפתח של בריטניה עם המזרח, הפכה מצרים לנקודת המשען המרכזית של האימפריה הבריטית.
בשעה שהמשקיעים הבריטים נטלו את מה שנותר מכספם וברחו לאחר הקריסה העות'מאנית, מיהרו הצרפתים להחליף אותם. הצרפתים כבר נהנו מיוקרה משמעותית באימפריה העות'מאנית, יוקרה שזכו לה בגלל מוסדות הדת שלהם שניהלו עשרות בתי ספר והיו טובים ואהודים יותר מאלו של העות'מאנים. כדי לנצל את המפולת העות'מאנית רכשו הצרפתים כעת את רוב החוב של הממשלה העות'מאנית והימרו על הישרדותה של האימפריה העות'מאנית בסכומים העולים על הכנסותיה השנתיות של ממשלת צרפת. אבל "התורכים הצעירים", שתפסו את השלטון בהפיכה בשנת 1909, כשלו בניסיונם לעצור את ההתפוררות. הם איבדו את לוב ושלוש שנים לאחר מכן איבדו את נכסיה האירופים הנותרים של האימפריה העות'מאנית בבלקן.
מרכז הכובד של האימפריה העות'מאנית עבר כעת רובו ככולו מזרחה. פרט לתורכיה עצמה שלטו העות'מאנים כעת רק בסוריה ובפלשתינה, בעיראק ובאזורי החוף של חצי האי ערב. עם זאת, למרות הרקב שפשה באימפריה העות'מאנית, לסולטאן נותרה השפעה על העולם המוסלמי הסוני בכללותו בתוקף היותו הח'ליף, או יורשו של הנביא מוחמד ושומרם של שלוש הערים הקדושות לאיסלאם: מכה, מדינה וירושלים. זו הייתה מורשתו האחרונה של הח'ליף, אבל אפילו שם ניצבו העות'מאנים בפני התמרמרות של ערבים, שביטחונם העצמי גבר והלך ודרשו כעת מידה רבה יותר של אוטונומיה או אפילו עצמאות מידי השושלת ששלטה בהם זה ארבע מאות שנים.
מסעותיו של סייקס ברחבי האימפריה התרחשו בדיוק באותה תקופה, וזה לא היה פלא שספרו האחרון תיאר את העות'מאנים כמי שמוטלים על ערש דווי. כדי לבסס את טיעוניו הוא כלל בספרו תיאורים ציוריים של הזוהמה שנתקל בה בעריהן המהוללות של ארצות המזרח העות'מאניות. ב חַלַבּ, עיר שבה "מבנים מודרניים חרבים נתמכים במקדשים העתיקים והיציבים יותר", גילה סייקס ש"לכלוך ומחלות שולטים בשווקים ההומים והמתפוררים; ניוון ועוני הם התכונות הבולטות ביותר". בדמשק תקפו אותו "להקות של כלבים מטונפים... חיילים לבושי בלואים, נהגי פרדות צרחניים, מוכרי עתיקות חמדניים", והוא היה מזועזע מה"מלונות העלובים, מבשר הכבש הנוקשה ומהחמאה הדוחה". הלעג הבוטה ביותר היה שמור לעיר מוסול, "קן נתעב של שחיתות, חטא, אי-סדר וחולי", שם "הבתים החדשים רעועים, מזוהמים ומצחינים ממש כמו הישנים, והישנים מכוערים, נטולי עניין ודוחים ממש כמו החדשים". בשווקים שם "נערמו פסולת וקרביים מרקיבים עד לגובה הקרסול; בביבים זורמים פלגים צמיגיים וססגוניים של דם קרוש וצבע מסריח, מבחילים לעין ונתעבים לנחיריים".
סייקס נשמע מזועזע, אך בעצם הוא לא רצה שהחברה הצבעונית והמתפוררת הזאת תיעלם ותגזול ממנו את ההצצה לעולם ימי הביניים שהעניקה לו בחופשותיו. כשהחלה השפעתן של המעצמות הזרות הנאבקות זו בזו לבלוט לעין, עלץ סייקס על ש"המחוגה, הסרגל ולוחות השרטוט של המהנדס הצרפתי לא הצליחו להכניע את מקוריותו של הערבי הסורי הנבער". הוא התעלם מן העובדה שמסילות הרכבת, שאותן הקימו העות'מאנים בעזרת הגרמנים, הפכו את המסע הזול לאפשרות זמינה בעבור הערבים, שאופקיהם הוגבלו קודם לכן למרחק שיכלו לעבור בהליכה או ברכיבה. תחת זאת, טען סייקס, מנוע הקיטור "לא הביא איתו יתרון אחד ויחיד", אלא רק "אוסף של חטאים חדשים", שכללו "אלכוהול, תמונות מלוכלכות, פטפונים ומסבאות". הוא לא הצליח לראות, ואולי לא רצה לומר כיצד עמדו שירותי הדואר, הטלגרף, הרכבות, העיתונות המשגשגת, התעשייה והאוריינות המתפשטת לשנות את העולם הערבי לנצח.
סייקס "מניח לדעותיו הקדומות לגזול את כושר השיפוט שלו", כתב אחד המבקרים, אך הפגמים בספרו – במיוחד חוסר ההערכה לתורכים – כמעט לא זכו להתייחסות מחוץ לחוגים האקדמיים. כפי שציין מבקר אחר, "העובדות שאסף יהיו רבות ערך בשעה שהשאלה המזרחית תעמוד על הפרק". הספר "מורשתם האחרונה של הח'ליפים" עזר להקנות לסייקס את הכינוי "המולא המשוגע" בווייטהול והשיג עבורו חברות בוועדה שבחנה את עתיד המזרח התיכון, וכעת זומן לדאונינג 10 כדי לדון ב"שאלה המזרחית", אותו ויכוח מתמשך באשר לזהותו של הכוח שישתלט על האזור לאחר קריסתם הסופית של העות'מאנים, שאלה שגם הבריטים וגם הצרפתים היו משוכנעים שהם ולא אחר מהווים את התשובה לה.
ברחוב דאונינג 10 גילו ארבעה גברים עניין מיוחד בדבריו של סייקס. ראש הממשלה, אסקווית', שהתאושש באותם ימים מהתמוטטות עצבים, לא רצה להניח לעימות עם הצרפתים להסלים. קיצ'נר, שר המלחמה שפניו ואצבעו התנוססו כעת על כרזות גיוס ברחובות ברחבי הארץ, ניהל קודם לכן את מצרים. לויד ג'ורג', שר החימוש חם המזג, החזיק בעמדות אנטי-תורכיות בוטות ואהב את רעיון ההתפשטות האימפריאלית הנוספת על חשבונם של העות'מאנים. בלפור, ראש הממשלה השמרני לשעבר שכיהן כעת כשר הימייה, סבר שהאימפריה הבריטית הגיעה לקצה יכולתה ולא אהב את הרעיון.
"אני חושב שעלינו להגיע לפשרה עם צרפת בהקדם האפשרי ולהשיג הבנות ברורות באשר לסוריה", הציע סייקס.
"לאיזה מין הסכם היית שואף להגיע עם הצרפתים?" שאל בלפור.
"הייתי רוצה לשמור לעצמנו את השטח מדרום לחיפה", השיב סייקס בהצביעו על המפה.
בלפור היה ספקן. "מאז ומעולם התייחסנו לתשעים או מאה המייל המדבריים בצד המזרחי של מצרים כאל נחלתה; כעת אתה מציע להשתלט על שטחים נוספים ממזרח, שיקנו לנו חלקה קטנה של ארץ מיושבת ומעובדת שעליה נהיה אחראים. במבט ראשון נראה שזה יחליש, ולא יחזק את עמדתנו במצרים".
קיצ'נר בא להגנתו של סייקס. "אני חושב שמה שסר מארק סייקס מציע הוא שהקו יתחיל בחוף הים בחיפה. הערבים האלה" – הוא הצביע על חצי האי ערב – "יהיו אז תחת שליטתנו".
"ומה בדיוק אתה מתכוון לתת?" לחץ בלפור, בהתייחסו לצרפתים.
סייקס העביר את אצבעו על המפה שנחה לפניהם על השולחן. "הייתי רוצה למתוח קו מהאות האחרונה של עכו ועד לאות האחרונה של כִּרכוכ", אמר.
לויד ג'ורג' גילה התלהבות מהמחשבה על הריסתה של האימפריה העות'מאנית. "אתה מציע שזה יהיה הצעד הראשון, לפני שתנקוט פעולה צבאית כלשהי?"
סייקס לא רצה לדרוך על בהונותיו של קיצ'נר. "אני חושב שחיוני שנדע היכן אנו עומדים".
אסקווית' כבר הזהיר בעבר מפני הסכנות הטמונות בבעיטה ב"קן צרעות של שבטים ערביים", באמצעות מעורבות במזרח התיכון, אך הוא היה תשוש ושמח להעביר את הנושא לטיפולם של אחרים, והקו הפשוט בחול שסייקס שרטט מצא חן בעיניו. "אנחנו צריכים להגיע להסכם פוליטי", אמר כדי לסיים את הפגישה. "אנחנו צריכים להגיע להבנות עם הצרפתים, כלומר, אנחנו צריכים להגיע להסכם בדרכים דיפלומטיות".
"אני חושב שזכיתי להצלחה מסחררת", כתב לאחר מכן סייקס הנרגש לאחד מעמיתיו; "שים לב שלא המראתי מעבר לפוליטיקה מעשית מאוד".
בריטניה וצרפת כמעט הגיעו לחילופי מהלומות בשל סכסוך טריטוריאלי דומה שהתרחש פחות מעשרים שנה קודם לכן. העובדה הזו תרמה לרצונם העז של אסקווית' ושל עמיתיו לפתור את בעיית גורלה של האימפריה העות'מאנית, בהנחה שהם אלה שינצחו במלחמה. בשלביה האחרונים של הריצה לאפריקה בשנות ה-90 של המאה התשע-עשרה השליטה במבואות הנילוס הייתה הסוגיה שהוטלה על כף המאזניים. שר החוץ הנוכחי, סר אדוארד גריי, שבאותם ימים היה שר זוטר, הזהיר את הצרפתים בשנת 1895 שממשלת בריטניה תפרש כל ניסיון לתבוע בעלות על מקורות הנהר כ"פעולה עוינת". הצרפתים טעו וחשבו שמדובר באיום ריק מתוכן, מכיוון שהבריטים איבדו את השלטון בסודן למהדי כעשר שנים קודם לכן. זמן קצר לאחר מכן שלחו הצרפתים משלחת שהגיעה ממערב אפריקה כדי לתבוע בעלות על מקורות הנילוס. מטרתם הייתה לערער את השלטון הבריטי במורד הנהר, במצרים.
הבריטים, שהיו מודעים לשאיפותיהם של הצרפתים, פתחו במערכה לכיבוש מחודש של סודן. באוגוסט 1898, כשקיצ'נר התקרב לח’רטום, הגיעו הצרפתים לפשודה, עיירה מוכת זבובים במעלה הנילוס הרחק בדרום סודן, והציבו שם את הדגל הצרפתי, הטריקולור. לונדון הגיבה בזעזוע כשהחדשות בישרו ש"שמונה הרפתקנים צרפתים תבעו לעצמם טריטוריה הגדולה פי שניים מצרפת", כפי שאמר וינסטון צ'רצ'יל, שהיה אז כתב עיתונות שהתלווה לכוחותיו של קיצ'נר. ממשלת בריטניה מיהרה לשלוח את קיצ'נר דרומה כדי להתעמת עם הצרפתים ושיגרה את הצי. ממשלת צרפת נאלצה לרדת מהעץ, מהלך שהיה משפיל במיוחד משום שהיא עצמה יזמה את המשבר.
תקרית פשודה הביאה את בריטניה וצרפת לסף מלחמה, ושני הצדדים, שרצו להימנע מכך, הגיעו בשנת 1904 ל"הסכמה לבבית" (Entente Cordiale). הצרפתים הכירו, ללא התלהבות יתרה, בשלטון הבריטי במצרים ובסודן, ובתמורה הכירו הבריטים בתביעתם של הצרפתים לשלטון במרוקו. נוסף על כך, כדי לא לפגוע ברגשותיהם של הצרפתים, שינו הבריטים את שמו של המקום שבו התקיים המפגש האומלל, ומחקו את פשודה מעל המפה.
שמה הצדקני של ההסכמה הלבבית רומז על היותה נישואים כפויים, שהיו נחוצים מפני שאצבעה של גרמניה התקרבה בהתמדה אל ההדק. ההסכם לא שם קץ לחשדות שניצבו בין שתי היריבות הוותיקות. הצרפתים היו משוכנעים שתאבונה של בעלת הברית שלהם לטריטוריה שנותרה בידי העות'מאנים לא שכך. אחרי שהבחינו היכן נוהגים פקידים בריטים כמו סייקס לבלות את חופשותיהם, לחצו הצרפתים על ממשלת בריטניה לאשר, בסוף שנת 1912, שאין לה כוונות להשתלט על סוריה. הבריטים, שבאותה העת חשבו שסוריה היא מקום שומם וחסר חשיבות, שמחו להיענות להם. רק אחר כך הבינו את המסר שהעבירו בעשותם כן. "כשוויתרנו על כל שאיפה פוליטית בסוריה, הצרפתים הבינו שהם יכולים לטפח שאיפות כאלה", התלונן לאחר מכן שגריר בריטניה בפריז.
עם פרוץ המלחמה בשנת 1914 חברה בריטניה אל יריבותיה לשעבר, צרפת ורוסיה, כדי ללחום בגרמנים ובבעלי בריתם העות'מאנים. אבל כשהחזית המערבית הפכה למבוי סתום החלו שתי המעצמות המערביות להתווכח על אסטרטגיה, וקנאות שנקברו ולא מזמן מיהרו להרים שוב את ראשיהן. הצרפתים העדיפו מתקפה נרחבת כוללת בחזית המערבית, ואילו הבריטים רצו להכשיר את המתנדבים שנענו לקריאתו של קיצ'נר לפני שישלחו אותם למערכה כוללת. בינתיים, "אנשי המזרח" בממשלת בריטניה הציעו שבריטניה תטפל תחילה בעות'מאנים, החלשים יותר, בין היתר מפני שהסולטאן השתמש בסמכותו כח'ליף כדי לקרוא למוסלמים ברחבי העולם להצטרף אליו למלחמת קודש נגד אויביו. הבריטים, שברחבי האימפריה שלהם חיו מאה מיליון נתינים מוסלמים, היו המטרה המתבקשת לקריאתו של הסולטאן.
בשנים שקדמו למלחמה דיכאו הבריטים בהצלחה התקוממויות מקומיות בהשראת האיסלאם בהודו ובסודן. הם התייחסו לאיומיו של הסולטאן, שהיו בהיקף משמעותי הרבה יותר, ברצינות רבה. שבועות מספר לאחר הכרזת ה"ג'יהאד" של הסולטאן העלו "אנשי המזרח" תוכנית שמטרתה הייתה ללפות את האימפריה העות'מאנית בגרונה ובה בעת לחבוט בקרביה באמצעות הנחתה בו בזמן של כוחות בגליפולי ובאלכסנדרטה. גליפולי לא הייתה רחוקה מקונסטנטינופול, הבירה העות'מאנית; אלכסנדרטה, לחוף הים התיכון, בנקודת המפגש בין תורכיה של ימינו לבין סוריה, הייתה קרובה למסילת הרכבת שחיברה בין קונסטנטינופול לבגדד ולדמשק, המרכזים המנהליים העיקריים באימפריה הערבית של העות'מאנים.
הספר "קו בחול" יצא לאור בהוצאת אופוס | תרגום: בועז וייס | עריכה מדעית: אלי פודה | 445 עמ'
לפנייה לכתב/ת 
