בין אמא של ישמעאל לאחותו של משה

פרשת שמות סוערת, כל-כך נהדרת – אולם יש בה תיאור אחד, לכאורה אגבי, שנעלם מעינינו ונותר בשוליים. נאיר אותו בזרקור מיוחד.

בספר בראשית, לאחר שהגר מגורשת למדבר עם בנה ישמעאל, היא מבינה שאזלו להם מי השתיה, ומחליטה להשליך את הילד הגוסס תחת אחד השיחים ולהתרחק – שלא תראה במותו.

איננו יכולים לשפוט אותה, אך ניתן לומר שהגר בוחרת להתעלם מבנה, ורק הנס האלוקי, בריאתו לפתע של מעיין מים חיים, מציל את שניהם.

מול ההתנהגות הזו, של אם, מסופר בפרשת השבוע מה עשתה אחות, במקרה דומה. תיבת גומא ובה משה בן השלושה חודשים שטה על היאור, ובכל רגע יכולים היא להתהפך והתינוק לטבוע במצולות - או נוגס מצרי לתפוס אותה ולקיים את הציווי "כל הבן הילוד - היאורה תשליכהו". מה עושה מרים? "ותתייצב אחותו מרחוק" – עומדת בטווח ראיה, לראות מה ייעשה לו.

מול האימא של ישמעאל, שאומרת "אני לא יכולה לראות", ניצבת לנו בפרשת השבוע אחותו של משה, שרוצה לדעת מה ייקרה לו ומסכנת את עצמה למענו.

לבסוף באה בת פרעה, חושפת עצמה ומציעה להזמין מיינקת עברית שתאכיל את התינוק. מרים קוראת ליוכבד, האם, האמיתי. הן גם שתי המילדות שלא עשו כאשר דיבר אליהם מלך מצרים, לרוצץ את גולגולותיהם של ילדי ישראל - "ותחיינה את הילדים".

בזכות כך, כשחלתה מרים בצרעת, כשבני ישראל עשו את דרכם לארץ המובטחת, הם עצרו את המסע ועמדו כולם, עם שלם, במקום עד שתתרפא. גדולת שתי הנשים הללו לא תסולא בפז.