איך עוד לא חיבקתי דולפין? לעבוד בגרינפיס ישראל
גרינפיס ישראל חוגג 20 שנה. אז איך זה לעבוד בציד לווייתנים יבשתיים - תאגידי ענק מזהמים - שמנצלים את משאבי הטבע ומחריבים את רצועת החוף הקטנה שלנו
"מה את מצילה דולפינים?", שאלו אותי בפעם המיליון. זו התגובה האופיינית למקום עבודתי. ואכן בכמה מקומות בעולם עומדים פעילות ופעילי גרינפיס מול זרנוקיי מים ענקיים בלב האוקיינוס ומגוננים בגופם על לוויתנים למול ציידים חמושים.
אך בגרינפיס ישראל אנחנו עסוקים בלצוד לווייתני ענק - אבל דווקא כאלה שמתבצרים ביבשה. כאלו שעסוקים בלהטיל את כל כובד משקלם על מקבלי ההחלטות על-מנת להרחיב יותר ויותר את עסקיהם על חשבון מאגרי הטבע המדולדלים ולהחריב את חלקת החוף הקטנה שלנו.
ככל שחולף הזמן, כך גם אני נחשפת אליהם וכך גם הולכת וקטנה יותר ויותר רצועת החוף שלי. כבר לא בא לי להיכנס לים רווי הכימיקלים, לא ממש מתחשק לי לטייל בנחלים מלאי שפכים, ותוציאו מחשבון קמפינג ליד מטמנות פסולת, ארובות הפחם ומפעלים מזהמים למיניהם.
פעילות של גרינפיס בעמק האלה(צילום: e-eyze)
בתחילת דרכי בגרינפיס, כשעמדתי ברחוב וניסיתי לגייס תומכים חדשים לארגון, טיפלנו בלווייתן העונה לשם חברת החשמל. הוא היה כה גדול ושמן עד שהחליט להקים תחנה פחמית מזהמת נוספת באשקלון. מבעד לענני הזיהום היה מי שהמשיך לשאול אותי אם יש דולפינים בישראל. אך בזכות אלה שהשכילו להניח את עניין הדולפינים בצד והצטרפו למאבק, הצלחנו כעבור שבע שנים למנוע את הקמת המפגע הבריאותי.
עוד לוויתן הולך ומייד אחריו הופיע אחר עם שם מוזר במיוחד: ״פצלי שמן״. פרט להחרבת עמק האלה היפהפה בואכם לשפלת יהודה, הוא היה עלול לסכן את אחד ממאגרי מי התהום הגדולים בארץ. וכל זאת, עבור ניסוי מגלומני ומפוקפק להפקת נפט שנחל כישלון מהדהד בעולם.
נכון, היו מי שהמשיכו לשאול אותי על דולפינים וחשבו שאני מהתלת בהם. מה גם שמולנו התייצב מערך שתדלנים משופשף ומשומן היטב שניסה לסנגר על הלוויתן המפלצתי. מזל שהצטרפו אלינו המוני מתנדבים שעמלו שעות על להבין מהו לעזאזל ניסוי פצלי שמן וטרחו להסביר שוב ושוב מהי הסכנה הגלומה בו לחברי הכנסת. היום, אחרי שניצחנו את המאבק הזה אני שמחה שאף אחד לא זכה לפגוש את הלוויתן הזה.
דרך אחרת שלנו להתמודד מול אותם דגי הענק שמזהמים את האוויר של כולנו ופוגעים בבריאות, היא לקדם פתרונות כמו השמש. המבטיחה אנרגייה בטוחה ונקייה במקום לשרוף פחם, נפט וגז מזהמים לייצור חשמל. השמש גם מבטיחה שאף לוויתן לא ישתלט עליה כי היא שייכת לכולנו. לצערי כיום פחות משני אחוזים מהחשמל מיוצרים ממנה. אבל החדשות הטובות היא שבימים אלו ממש הצלחנו לבטל את קנסות הארנונה שניתנו למי שהתקין מערכת סולארית על גג ביתו. תאמינו לי שלפעמים נדמה לי שהרבה יותר פשוט להגיע לספינת ציידים יפנית בלב האוקיינוס מאשר לפגישה עם מנכ"ל משרד האוצר בארץ.
בוודאי תסכימו איתי שהמאבקים בלווייתנים המקומיים פשוטים יותר להסברה. די להסתכל בזוהמה מסביב ולשמוע על אלפי אנשים שמתים מדי שנה מזיהום אוויר בחצר האחורית של ישראל. אבל, האתגר האמיתי שלנו בגרינפיס הוא להסביר כיצד מבלי לדעת אנו בישראל מחוברים ומשפיעים על אזורים אחרים לגמרי בגלובוס. ישראל היא בין השיאניות בצריכת עצים המחריבים את יערות האמזונס. כן, מדובר באותם יערות עד האחראים לחמצן בעולם כולו.
גם מאחורי בחירה צרכנית יומיומית עומד עולם ומלואו, ולמעשה מבלי לדעת אנו רוכשים בגדים המיוצרים בסין ומזהמים את נהרותיה ומקורות המים של מיליארד סינים בכימיקלים בשלל צבעים. לפעמים אותם חומרים רעילים מתגלגלים למי התהום שלנו אחרי כביסה. וכל זאת קצה הקרחון תרתי-משמע כי כאשר הטמפרטורות יעלו ב-5 מעלות עד סוף המאה, אנו עלולים להיעלם מתחת לפני הים לבושים יפה-יפה אחרי שתי כוסות נפט ישובים על דק אופנתי מהיערות בקצה השני של העולם.
אז נכון אני לא מחבקת דולפינים, ולפעמים כשיש לי פחות מחמש דקות לספר שאני עובדת בגרינפיס אני מעדיפה להגיד שאני בכלל רואת חשבון. אבל פה בארץ לא חסרה לנו ממש עבודה באוויר, בים וביבשה. מבטיחה לכם שנמשיך לעמוד על המשמר ביחד איתכם ואיתכן מול הלוויתנים והסערות שעוד יבואו בעשורים הבאים. וביחד עם עוד ועוד תומכות ופעילים נשמיע קול ברור ובלתי-תלוי למען כדור הארץ והאדם. כן וגם הדולפינים...
הכותבת היא מנהלת התוכניות בגרינפיס ישראל
לפנייה לכתב/ת 
יעל איפרגן-גיני
צילום: באדיבות גרינפיס
מומלצים
