מה באמת מפחיד ב"גדר חיה"?
מנסים לסמן ולהשתיק את כל השליחים שעוד מזכירים לנו, מידי פעם, את קיומו של הרוב הדומם והשקוף הפלסטיני ואת העובדה שכמו ב"גדר חיה" - החוץ האלים של הסכסוך כבר חדר עמוק לתוכנו ומפרק אותנו מבפנים
יש דבר אחד שהספר "גדר חיה" בוודאות אינו עושה: הוא אינו מחבב על קוראיו את רעיון "ההתבוללות" ויהיו הערכים המיוחסים למונח זה אשר יהיו. הספר כן מראה עד כמה הסכסוך הישראלי פלסטיני חודר גם למקומות האינטימיים ביותר של חיינו עד כדי כך שהוא מפריד בסופו של דבר גם בין בחור פלסטיני ובחורה ישראלית שאהבתם מתרחשת מחוץ לגבולות הגיאוגרפיים פוליטיים של הסכסוך, בארצות הברית הרחוקה.
עוד בערוץ הדעות:
בקשר בין השניים אין כמעט רגע שבו החוץ המסוכסך והאלים שממנו באו אינו חודר את ההוויה הפנימית של אהבתם ולבסוף גם מפרק אותה והופך אותה לבלתי אפשרית. מה שבאמת מפחיד את האחראים על הרוח הנושבת היום ממשרד החינוך אינו התירוץ הקלוש של "התבוללות", אלא החשש שהספר עלול לגרום לקוראים לראות ערבים כבני אדם ולגלות שהאופן שבו "אנחנו" מבינים את הסכסוך ואת שגרת היומיום שלו אינו בלעדי.
על ערכו הספרותי של "גדר חיה" יש דעות שונות, אך הוצאתו מתכנית הלימודים בספרות היא סימפטום למשהו רחב יותר. במחנה הדתי הלאומי מתנהל היום דיון המונע מן הזעזוע מהידיעה שרוצחי משפחת דוואבשה יצאו, ככל הנראה, מליבת המחנה. נושאי הקול הביקורתי יותר במחנה קוראים לבדק בית של יחס המתנחלים לחוק ולרשויות המדינה. אולם הדיון הזה אינו יורד לשורשי הדברים. הזלזול המופגן והשיטתי של חלק ניכר מתנועת ההתנחלות בחוק ועצימת העין של המדינה יולידו אולי עוד מנהיג מתנחלים.
אבל זלזול בחוק לבדו לא מוביל לרצח ולשריפת בני אדם. בשביל זה נדרש מרכיב נוסף שהוא תוצאת הכחשה מתמשכת וגורפת של האחר. תילי תילים של הסברים וטיעונים נכתבים ונאמרים בערוצי השיח הדתיים לאומיים והמונח ערבי או פלסטיני, שלא לדבר על היחס אליהם, כמעט ולא נזכר. בדיון הזה זועק בהיעדרו מושא הרצח וזועקת בחסרונה העמדה הבסיסית והבלתי מתפשרת כי רצח אינו עבירה בעלמא על החוק, אלא הפרה קולוסאלית של המוסר האנושי ושל הברית בין אלוהים ואדם שנברא בצלמו. בלי אלה ובלי חשבון נפש עמוק על הדרך שהובילה עד לכאן יהיו עוד דומא.
הוצאתם של הפלסטינים ממשוואת הדיון אופיינית גם לשיח ההפרדה החד צדדית שמשתלט היום על הדיון הציבורי בישראל דווקא ממרכז השיח.
הכרה בפלסטינים כבני אדם נתפסת כמסוכנת ככל שהסכסוך הופך להוויית נצח וההיאחזות בקרקע מחייבת את שלילת הצרכים הפלסטיניים האנושיים הבסיסיים: אדמה, זכויות אדם ושותפות בקהילה פוליטית.
קשה לומר את הדברים כאשר הטרור מגיע גם לרחובות תל אביב, אבל הדילמה הבסיסית לא משתנה אלא רק מתחדדת. הציבור הישראלי עומד בפני הכרעה גורלית: פשרה מוסכמת בין שני עמים לגיטימיים או מלחמת חורמה שבה ידינו תהיה אולי על העליונה, אולם הסכסוך ישתלט על רחובותינו והוא מאלץ את החברה הישראלית לשנות את ערכיה הבסיסיים וקורע אותה מבפנים. יש מי שיודעים את זה ומתאמצים להשתיק דיון אמתי. כחלק מכך מנסים לסמן ולהשתיק את כל השליחים שעוד מזכירים לנו, מידי פעם, את קיומו של הרוב הדומם והשקוף הפלסטיני ואת העובדה שכמו ב"גדר חיה" החוץ האלים של הסכסוך כבר חדר עמוק לתוכנו ומפרק אותנו מבפנים.
הכותבת היא מנכ"לית עמותת עיר עמים