"יש לי מגבלה, אבל אני עובדת ואוהבים אותי"

"אני יודעת שאני לא כמו כולם, אבל טוב לי עם עצמי. יש לי חברים ועבודה, הילדים אוהבים אותי וההורים שלהם אוהבים אותי". כך מספרת לינוי קדוש (20), בעלת מגבלה מנטלית, המועסקת כמטפלת במעון יום בדימונה. קדוש עובדת במקום בחצי משרה, בשונה מרבים אחרים במצבה, שאינם מוצאים עבודה או עובדים בהתנדבות מלאה.

(צילום: באדיבות החברה למתנ"סים)

קדוש התנדבה למשך שנתיים בשירות הלאומי במעון, הממוקם במרכז הקהילתי בדימונה ומהווה חלק מרשת מעונות היום "התחלה חכמה" של החברה הארצית למתנ"סים. בתום השירות ביקשה להמשיך להתנדב, אבל במעון התעקשו לשלם לה שכר. "אמרו שמגיע לי שכר כי אני עושה הכל כמו שכל מטפלת עושה במעון", היא מספרת.

עם הילדים הסתדרה מהרגע הראשון. "אני אוהבת ילדים, ועזרתי בטיפול כשסבתא שלי הייתה גננת", היא מספרת. "החלום שלי היה להיות גננת. בהתחלה זה היה קשה, לא ידעתי מה עושים, אבל לאט לאט שאלתי שאלות והבנתי מה צריך לעשות". עם העובדים לקח קצת זמן, אבל בסוף גם איתם נוצרו יחסים קרובים. "היה לי יותר קשה לדבר עם העובדים, אבל אחרי חצי שנה הרגשתי יותר נוח", היא מספרת. "אני אוהבת את האנשים כאן, אני כמו ילדה שלהם והם סומכים עליי ממש כמו אמא ואבא".

צוות המעון. לינוי עומדת שנייה משמאל(צילום: באדיבות החברה למתנ"סים)

לינוי היא הבכורה מבין 4 ילדיהם של חנן ועליזה קדוש. חנן (57), שוטר לשעבר שחי כיום על קצבת נכות, מספר שהם היו מאוד מרוצים מקבלתה לעבודה. "הילדה רכשה המון מיומנויות ואהבה מצד הילדים ומצד צוות העובדות, ובמיוחד ממנהלת המעון שהבינה את היכולות הגבוהות שלה בתחום", הוא מספר. "במשך כל תקופת שהייתה במעון הדריכו אותה ולימדו אותה וכמובן העניקו לה את מלוא אהבתם. לינוי כל יום הולכת מאושרת לעבודה, וחוזרת עם חיוך מהעבודה. אנחנו רואים כיצד בצד המגבלה היא הופכת לבוגרת ואחראית יותר".

עליזה (48) מספרת כי "חששנו שלינוי לא תמצא עבודה בגלל המצב הבריאותי שלה, אבל בגן אהבו אותה, נתנו לה תמיכה והאמינו בה - וזה לא היה מובן מאליו. גם ההורים של הילדים אוהבים אותה והילדים נמצאים איתה בקשר טלפוני גם לאחר שעזבו את הגן. אם היא לא מגיעה כמה ימים, הילדים רצים אליה בקריאות. הם משוגעים עליה. לינוי מתפתחת במקום ועושה את כל מה שהסייעות עושות, מהחלפת חיתולים ועד ישיבה בפעילויות. היום היא חלק מהצוות של הגן לכל דבר ואנחנו רוצים שגם תצא ללימודים". 

מנהלת המעון, סולי נקש, מספרת כי מדובר במדיניות של הרשת הארצית של "התחלה חכמה". "אנו משלבים במעונות היום גם ילדים עם מוגבלויות, וזה תורם גם להם גם לכלל הילדים", היא מספרת. בנוסף אנו משלבים עובדים רבים עם מוגבלות, חלקם במטבח וחלקם בטיפול בילדים. הכל בהתאם ליכולות. לינוי הוכיחה יכולות גבוהות בטיפול בילדים ועל כן, התקבלה לעבודה כמטפלת כ'שווה בין שווים'. אבל אנחנו יודעים שבחברה ככלל חסרה פתיחות בנושא, וההפסד הוא של כולם".

פערים גדולים בשיעורי התעסוקה

ואכן - הנתונים מגלים פערים גדולים בשיעורי ההעסקה של אנשים עם מוגבלויות. מנתוני נציבות השוויון לאנשים עם מוגבלויות שפורסמו לאחרונה עלה כי שיעור התעסוקה של אנשים עם מוגבלויות עמד על 57% נכון ל-2013 - זינוק מרשים מחד לעומת שנת 2002 אז עמד שיעור התעסוקה על 40% בלבד. הפער עדיין ניכר לעומת שיעורי ההעסקה של האוכלוסייה הכללית, שעומדים על 81%.

כפי שרבים מבעלי המוגבלויות חווים על בשרם - הסיבה הראשונה לפער צורם זה היא אפליה מצד החברות והמעסיקים, שרבים חוששים לקבל אנשים עם מוגבלויות לעבודה, בין אם בשל דעות קדומות שגויות ובין אם בשל היעדר השקעה בהתאמות טכנולוגיות נדרשות שיאפשרו להם לבצע את העבודה ביעילות.

דבורה בסל (60), נשואה, אם ל-3 וסבתא לחמישה מקריית מלאכי, חשה זאת היטב בעצמה. היא החלה לאבד את ראייתה בגיל 25 עד כדי עיוורון מוחלט. "חיפשתי דרכים להפוך את המצב למאפשר יותר, למדתי ברייל, התוודעתי לתוכנה קולית המאפשרת גלישה באינטרנט והקלדה בברייל או באמצעות קול, ולמדתי קורס פרסום ושיווק", היא מספרת. "אבל לא פעם ניגשתי לראיונות וברור היה לי הסירוב לא נובע מחוסר יכולת לבצע את העבודה אלא מחוסר רצון להתמודד עם עובד עם מוגבלות".

"אני לא רואה את עצמי יושבת ללא מעש, ובכך אני לא שונה מכל אדם אחר המעוניין בתעסוקה ומעוניין להרגיש משמעותי ושייך", היא מוסיפה. "אם מלכתחילה עובד עם מגבלה מסוגל לבצע את העבודה, אין סיבה לכרוך אותו עם חוסר יכולת כללית. הפער בתעסוקה הוא תעודת עניות למשק ולחברה". 

ילדי רשת "התחלה חכמה". יושב במרכז - עמק עמרמי, מימינו בחולצה שחורה - דבורה בסל(צילום: באדיבות החברה למתנ"סים)

כיום דבורה כותבת טור בעיתון מקומי ובחרה לנסות את צעדיה הראשונים כסופרת; בד בבד היא מתנדבת כרכזת ב"קהילה נגישה" של החברה למתנ"סים בטרה לשנות את הסטיגמה שמשויכת לאנשים עם מוגבלות, "כך שבעוד כמה שנים אנשים עם מוגבלות לא יצטרכו להתמודד עם מה שאני עברתי. אני מרגישה שהודות למסבירנות ולהיכרות עם בעלי מוגבלויות קיימת התקדמות בנושא".

"שילוב הילדים מקדם מאוד את היתר"

עמק עמרמי, בשנות הארבעים לחייו, נשוי ואב לתאומים בני 10, הוא רואה חשבון במקצועו, המתנדב בקהילה נגישה ומקיים הסברות וסדנאות. "בדצמבר 1992 עליתי על טרמפ, חודשיים אחרי השחרור הצבאי", הוא מספר. "מה שלא קרה בלבנון ובעזה ארע על הכביש ורותקתי לכסא גלגלים. כבר 23 שנים אני על כסא גלגלים וראיתי כיצד המודעות מטפסת מאפס.

"אני מקווה שהאכיפה של מניעת האפליה וחוק הנגישות יביאו את ישראל להיות בחוד החנית של המדינות הידידותיות לאוכלוסיית בעלי המוגבלויות", הוא מוסיף. "אני מקווה שההתחשבות תהיה כל כך מוטמעת בחינוך עד שהאכיפה עצמה תהפוך ללא רלוונטית משום שלא יהיה בה צורך. לאורך השנה אנו מסבירים בבתי ספר, החל בגיל יסודי. ככל שמתוודעים בגיל צעיר יותר לאתגרים של אנשים עם מוגבלויות, כך טוב יותר".

רבקה פישמן, פסיכולוגית קלינית והמנהלת הארצית של "התחלה חכמה" במסגרתה מועסקת לינוי, מספרת כי ההתוודעות מגיל צעיר לשונה מסייעת לא רק לשוויון למתמודדים עם מוגבלויות, בתעסוקה ובאופן כללי, אלא לחברה בכללותה. "הימצאות ילדים עם מגבלה בסביבה נורמטיבית ברמה המתאימה לגיל הביולוגי מאפשרת התערבות מוקדמת במטרה לקדם את הילד מבחינה פיזית, נפשית וחברתית, אך היא גם מקדמת מאוד את שאר הילדים במסגרות משלבות, המפגינים כישורים חברתיים, תפיסה ומודעות סביבתיים וביטחון עצמי רב יותר", היא אומרת.