ג'אז חם לחורף: אז מה נשמע בפסטיבל?

בניגוד למהדורת הקיץ של פסטיבל ג'אז בים האדום, את הוורסיה החורפית מאפיינת, באופן מסורתי, תכניה צנועה במובן הכמותי של המילה. אבל כמו שנהוג לומר, גם בכל הנוגע לזה, הגודל בפירוש לא קובע. על פניו עושה הרושם שפסטיבל חורף 2016 הולך להיות חם במיוחד. הנציגות הישראלית נותנת פייט רציני לפַּלֶטָה העשירה של ההרכבים מחו"ל, לא שמדובר בתחרות ובכל זאת.

ישראלית שקבעה את מקום מושבה בניו יורק לפני כעשור. גיטריסטית, כותבת ומבצעת בעלת קול מיוחד, פתייני, עוטף ובטוח בעצמו, כזה שנע במרחב שבין קרן אן לאלניס מוריסט ועם זאת מאופיין וייחודי לה כמו הסאונד המרוכך-מכוונן, קרוב וחם. בין בלוז לקאנטרי, בין פופ לסווינג, לצד חומרים מקוריים מעולים.

דידה פלד. אמירה ייחודית, בין אלאניס מוריסט לקרן אן(צילום: זיו שדה)

הרפרטואר שלה מנוקד בורסיות משלה לדילן, נירוונה, ווילי נלסון ורנדי ניומן, שמשתמשות במקור כחומר גלם ועושות עליו ספין מהחלומות בלי לעשות מזה עניין. בגלל האופן שבו היא נוגסת במילים, בגלל הטווח המוזיקלי הרחב, בגלל הסקרנות והסאונד המשופשף של מוזיקאית-זמרת-כותבת בשנות העשרים לחייה, בגלל האינטימיות שהיא מצליחה לייצר, בגלל המקום שהיא משאירה לך לדמיין. זה קול הקסם.

זו הנגינה היצרית והאנרגיה המתפרצת של רודריגז שהופכת את פסנתרן הג'אז הקובני הזה לקול ייחודי, אחד מסוגו. מלבד היותו פסנתרן מחונן - קשה שלא להבחין בבסיס הקלאסי היציב, טכניקה מרשימה שמאפשרת לו לנסוק גבוה - רודריגז מעבד מוזיקלי מעולה שלא מפחד לשבור תבניות מוכרות, מקצבים והרמוניות. פולק קאריבי, קונגה, ג'אז אפרו-קובני וסטנדרטים של ג'אז - בכולם הוא נוטע סאונד עכשווי.

העיבוד של רודריגז לשיר "גוואנטנמרה", נתן טוויסט פוליטי למקור וזיכה אותו במועמדות לפרס הגראמי. את הסינגל כמו את האלבום השני שלו, The Invasion Parade, הפיק קווינסי ג'ונס, האיש שעשה את זה עבור רבים וטובים לפניו. אז למה? כי מה שהאצבעות שלו עושות לפסנתר זה קסם.

א-קפלה זה ז'אנר שאוהבים או שלא. סליקס הם מההרכבים שאיך שלא תהפכו בזה, מחממים את האווירה. אישה אחת וחמישה גברים, שמלהטטים בקלילות בין טכניקות ווקאליות, הרמוניות וסגנונות. האנסמבל הגרמני הזה, שכבש לא מעט פסגות, חי ובועט, מקורי ומפתיע כמו האלבום שמוקדש ליצירותיו של באך, קטעי תיפוף הגוף (Body Percussion) שלהם והתזמור השנון.

סליקס. או שאוהבים או שלא(צילום: זיו שדה)

למה? בגלל הגרוב הפאנקי, בגלל השכבות וההיפ, בגלל ההתניידות הנונשלנטית בין מוזיקת עולם, מוזיקה קלאסית, אר אנד בי, פופ והרבה ג'אז. בשנים האחרונות הם מופיעים לא מעט עם בובי מקפרין, האיש ששם את הרף גבוה לז'אנר, ורק זה כשלעצמו מעורר סקרנות.

ג'יין בורדו

הרכב פולק קאנטרי ישראלי בעברית - ציוות מילים שנשמע בלתי אפשרי, אבל באופן מוזר עובד יופי. דורון טלמון, מתי גלעד ואמיר זאבי, הצליחו לחבר קצוות ולתרגם ז'אנר זר ומוזר לקל ומעוכל ולהגניב אלטרנטיבי (טוב לא באמת אלטרנטיבי) דרך הדלת האחורית אל לב המיינסטרים הגלגלצי, כמו אריאל הורוביץ בקצב שדוהר על הסוס.

ג'יין בורדו מספרים סיפורים קצרים שצובעים את העולם בקצת ורוד עם קריצה. יש בהם משהו תמים, לא מתאמץ או מתיפייף, הומור דק ופחות דק, ציניות מחויכת שלא מפחדת מהמילה: פופ. תופעה מקומית שעושה טוב

פסטיבל ג'אז בים האדום במתכונתו החורפית ובניהולו האמנותי של דובי לנץ יתקיים באילת בין ה-11 ל-13 בפברואר. עוד יופיעו בשלושת ימיו: אורגניסט ההמונד והפסנתרן לארי גולדינגס, הסקסופוניסט הניו יורקי ז'אק שוורץ-בארט במופע וודו ג'אז ושלישיית הג'אז הסלובקית "פאקורה". בגזרה הישראלית יארח הפסטיבל גם את שלמה גרוניך במופע ג'אז המבוסס על שיריו, האקורדיוניסט אורי שרלין, הפסנתר זוכה הגראמי רוסלן סירוטה ונגן כלי ההקשה יינון מועלם במופע משותף עם הפסנתרן גיא מינטוס.