"שרלוק": זה גימיק, ווטסון
שרלוק וחברו ווטסון עדיין מצליחים להחזיק פרק שלם של הסדרה רק בזכות הדינמיקה ביניהם, אבל כל שאר החלקים של ספיישל חג המולד אכזבו - מהגימיקים שלא מצליחים לחפות על תסריט מרושל, ועד דמויות הנשים
יוצרי "שרלוק" האהובה יודעים שלמעריצים קשה לחכות עד שתשוב לעונה שלמה של עוד שלושה פרקים בני שעה וחצי כל אחד. וגם אלו מנות מדודות למי שרגילים לקבל את הטלוויזיה שלהם בעונות של מעל 20 פרקים או אפילו בבינג' של עונה שלמה בבת אחת.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"לילה טוב עם אסף הראל": לצחוק כמו ילד
"היום בלילה": גורי אלפי מפחד ליפול
"ג'סיקה ג'ונס": זו הסדרה שאתם צריכים לראות
וכך קיבלנו פרק מיוחד לחג המולד בשם "שרלוק - הכלה השנואה", שעלה אתמול (ד') ל-HOT VOD. "שרלוק" כבר מזמן ידועה בהתחכמויות, במודעות להיותה טקסט טלוויזיוני שמרפרר לטקסט ספרותי קלאסי ולחיבה של כולנו לגיבורים שהם מוזרים, לפעמים אנטיפטים,על גבול הסוציופתים, אבל הו כה מקסימים וחכמים. כמו ד"ר האוס, כמו ד"ר הו, כמו איירון מן, כמו באטמן, כמו דקסטר, כמו הדימוי של שרלוק הולמס שהתגלגל לתוך כל אלו.
אבל האם ההתחכמויות הנרטיביות והז'אנריות הלכו רחוק מדי הפעם? כבר בסוף העונה האחרונה אפשר היה לחוש שמשהו לא כתמול שלשום בסדרה המצליחה. הנוסחה שעבדה טוב כל כך – תעלומת פשע שקורצת לסיפורים המקוריים, עדכון לימינו, המון הומור וטונה של כריזמה מצד ווטסון (מרטין פרימן) ושרלוק (בנדיקט קמברבאץ') - התחילה להישחק. עכשיו נראה שב"שרלוק" ויתרו על השקעה בתסריט לטובת גימיקים.
העונה הקודמת הסתיימה בתבוסה של הולמס, שהכריחה אותו לנקוט בפתרון אלים ובהצלה של הרגע האחרון - שגרמה לתחושת מרמה קלה (או כבדה, תלוי את מי שואלים). בפרק הכריסמס שרלוק שוב מתעמת עם השדים שלו, אבל הרי כבר למדנו לא להתרגש כשהגיבור הזה נקלע לצרות – גם אם הן אצלו בראש.
הפרק מתרחש במאה ה-19, וכך גם התעלומה שבמרכזו. כל הדמויות המוכרות נמצאות כאן, אבל התפאורה זזה אחורה בזמן. מדובר בגימיק יפה ומעניין לכשעצמו, אבל מה שנעשה בשמו כבר פחות מוצלח.
המעריצים יזהו הקבלה בין פתיחת הפרק לפתיחת הסדרה, רק שעכשיו הכול מתרחש "כמו בספרים", בתקופה "הנכונה". וזה נחמד ומשעשע, אבל לא מפצה על כך שהתעלומה עצמה מבולגנת, שהחיבור בינה לבין עלילת שאר פרקי הסדרה די מרושל, ואולי הגרוע מכל – שהיא עושה שימוש לא הוגן ולא ראוי בנשים.
כמה דמויות משנה נשיות מתלוננות במהלך הפרק על כך שהן אף פעם לא מופיעות בסיפורים שווטסון כותב על הולמס ומעלליו. ווטסון מסביר שהן באמת לא בעלות חשיבות. הן משרתות, סוכנות בית, מכינות תה לאורחים ולא אומרות דבר בעל משמעות. הן מבקשות לא להיות כלי ספרותי בלבד, אבל ווטסון לא ממש מקשיב להן.
האישה שבלב התעלומה, כלה מפחידה ורצחנית שיורה בעוברי אורח - ככל הנראה כיוון שבעלה לא התייחס אליה בכבוד - היא התגלמות הקלישאה של האישה ההיסטרית, שאינה שולטת ברגשותיה, שמועברת על דעתה בגלל גברים שעושים לה עוול, והופכת אלימה.
יכול להיות שכוונת היוצרים היתה לכבד נשים, אבל הפרק עושה בדיוק את ההפך מכך. הנשים שמופיעות בו הופכות לדבר שהן מתקוממות נגדו: הן כלי ספרותי, אמצעי אמנותי שבאמצעותו אנחנו אמורים להבין טוב יותר מה עובר על האנשים החשובים באמת - הולמס ו-ווטסון.
הם תמיד היו מרכז העניינים, אבל אם בדרך כלל זה נסלח ולגיטימי, כי ככה הדמויות נכתבו במקור, כי הן מעניינות מספיק, כי התעלומות מחדשות מספיק – הפעם אין מה שיפצה על כך.
נעשה כאן ניסיון לדבר על היחס של גברים לנשים מתוך נקודת מבט ביקורתית, אבל הוא כושל כישלון מפואר. בסופו של דבר, הנשים משמשות רקע ולא אומרות שום דבר חשוב באמת – רק הולמס חשוב באמת. הנכות החברתית שלו מרתקת, הן פשוט אסופה של קלישאות מהמאה ה-19.
אפשר להכיר בכך שהולמס ו-ווטסון הם באמת כל מה שחשוב לחובבי הסדרה, ואכן כרגיל הדינמיקה ביניהם (וקצת בינם לבין אשתו של ווטסון) היא מה שמחזיק את הפרק. עם זאת, מגיע לנו ששתי הדמויות יגישו תעלומה מעניינת באמת, ולראות דמות שמצליחה להתפתח בלי להפוך דמויות אחרות לשטיח. נקווה שהעונה הבאה, כשתבוא, תפיק לקחים בהתאם.
