נגד ההיסטוריה, נגד עצמה / על מכבי ת"א

מכבי ת"א תעלה הערב (ד', 21:05, ישיר ב-ynet ספורט) על הפרקט של היכל מנורה מבטחים למשחק היורוקאפ הראשון שלה אי פעם. בפעם הראשונה מזה יותר מעשור, היא תיקח חלק במפעל השני בחשיבותו באירופה.

על פניו, מבחוץ, זה יכול להיראות בטעות כמו עוד משחק בהיסטוריה של מכבי: היריבה תהיה אירופית ומוכרת, הקהל יגיע בחלקו לפחות, שי סידי ינסה להדביק את יושבי ההיכל בטירוף הרגיל. העטיפה החיצונית תזכיר את כל משחקי הבית של הצהובים מול יריבות אפרוריות או לא זוהרות מהיורוליג או מהליגה האדריאטית. הריח באוויר יהיה ישן והאלמנטים מוכרים, שום דבר לא יראה מוזר. אלא שהלכה למעשה, הערב הזה יהיה בעל משמעות גדולה, כמעט היסטורית; הוא יסמן עבור מכבי את תחילתו של מסע חדש, בארץ זרה ומנוכרת.

מתחילים מסע בארץ חדשה. רוצ'סטי עם טבק(צילום: עוז מועלם)

מסורתית, ובאופן טבעי, הדחה מוקדמת (או מאוחרת) מהיורוליג היא לא בעלת השלכות חיוביות על המשך העונה של מכבי. מספיק להיזכר מה קרה בעונה שעברה,

כשהקבוצה הלא יציבה של גיא גודס סיימה את דרכה באירופה: היא דעכה לתוך עצמה, זנחה את הכדורסל המסודר (ואת הכדורסל בכלל) והשיטתי ועברה לטקטיקת ה'בואו ניתן לג'רמי פארגו להשליך את הכדור לסל, מכל מקום'. חשק לשחק או להתחרות לא היה לה. זה התנקם בה במבחן התוצאה עם הדחה מדהימה כבר בחצי גמר הפלייאוף הישראלי, שפל כמותו לא חוותה מאז 1992/1993.

נסיעה אחורה במנהרת הזמן מגלה שזה היה ככה גם פעם, ולא כל כך מזמן. בשנת 2010, כשהחבורה הלא מחוברת של פיני גרשון חטפה סטירה מצלצלת מפרטיזן בלגרד בסדרת הצלבה קשה מנשוא ונפרדה לשלום מחלום הפיינל-פור בפריז, היא קיבלה נוקאאוט גם מגלבוע/גליל של קטש, פארגו, מקל ורנדל בגמר הפיינל-פור בארץ. אקורד סיום גרוע ביורוליג כמעט תמיד משליך על האופן שבו תיראה מכבי ברגעי המאני טיים בשלולית.

אתם זוכרים מה קרה כשהקבוצה שלו הודחה מהיורוליג. גודס(צילום: ראובן שוורץ)

אך מה קורה כאשר ההדחה הזו באה בחודש דצמבר והעונה האירופית של מכבי נמשכת, רק בווליום נמוך יותר ובמפעל משני וסקסי פחות? קשה לדעת. דבר כזה מעולם לא התרחש. 

ההיסטוריה נגדה

בדיוק בגלל המוזרות הגדולה במצב החדש, מפתה כל-כך לנסות ולהבין האם מכבי ת"א, בתצורתה הנוכחית, באמת מסוגלת לסיים עונת אירופית רעה לתפארת בטעם משופר. כל הסימנים מראים שזה יהיה מסובך וקשה מאוד, אולי אפילו בלתי אפשרי. לא רק בגלל חומר השחקנים הבעייתי ואיכות היריבות (קאזאן מחזיקה בקית' לנגפורד, ולנסיה היא הקבוצה הלוהטת באירופה ומוליכה את הליגה הספרדית, באיירן מינכן ניצחה פעמיים את חימקי בשלב המוקדם), אלא בעיקר בגלל שביורוקאפ לא זוכים ממקום של פשרה. גם אם אתה מחזיק בסקוררים נטולי מצפון כמו טיילור רוצ'סטי סילבן לנדסברג, ברגע שאתה שם רק כי אתה חייב הדרך להתרסקות עלולה להיות קצרה.

העניין הוא שמכבי ת"א, וזה ברור, מוכרחה להניף את הגביע שהיא מעולם לא רצתה אצלה בארון, במפעל שהשתתפות בו הייתה נראית לה כמעט ולא ראויה בעיני עצמה עד לפני שנה. אבל כדי להתחיל לחשוב בכיוון הזה, היא תידרש לעשות סוויץ' מחשבתי. במבחן ההיסטוריה יעמוד מולה כל הזמן הנתון המדהים הזה: מתוך 16 הקבוצות שנשרו מהיורוליג בשלב המוקדם לשלב השני ביורוקאפ, אף לא אחת זכתה בו. יתרה מכך: אף אחת לא הגיעה אפילו לגמר. שבע מהן לא עברו שלב. חמש הודחו בשמינית.

גם היסטוריית הכישלונות הפרטית של מכבי, כבר אמרנו, לא מבשרת טובות עבורה. מאז שנות הזהב הבלתי נשכחות של שאראס ופארקר, היא איבדה ארבע אליפויות בתשע שנים. רק במקרה אחד (2007/2008) העונה שלה באירופה הסתיימה בהצלחה מסחררת. רק פעם אחת (2008/2009) מכבי הודחה בטופ 16 והצליחה לזכות באליפות. בשאר העונות (2009/2010, 2012/2013, 2014/2015) היא סיימה את דרכה ביורוליג בצורה מאכזבת עד מביכה (פעמיים עפה בסוויפ בהצלבה, פעם אחת, כבר אמרנו, נכוותה על-ידי פרטיזן בלגרד) ושילמה ביוקר על המרמור שסחבה איתה לליגה בטראומה ובאובדן התואר המקומי.

חומר שחקנים חלש (גם ליורוקאפ)

הבעיה היותר חמורה מבחינת מכבי היא שלא רק הסטטיסטיקה נגדה, אלא גם החיים עצמם. או במילים אחרות: היעדר הכלים שיש לה כדי להילחם בעתיד לבוא. ההחלטה להאריך את חוזהו של ארינזה אונואקו המוגבל היא דוגמא טובה לכך. במכבי הבינו כנראה שאין סנטרים טובים או סבירים בשוק, אז בחרו להאריך את תפוגת הפלסטר בעוד חודש בתקווה שהפצע המגליד לא ייפתח ויתחיל לדמם שוב.

הוא עדיין כאן? אונואקו(צילום: עוז מועלם)

ג'ורדן פרמאר היה אמור להיות הפתרון בקיץ לבנייה הלא מאוזנת של הקבוצה. תוך כמה משחקים הבנו שהוא כנראה הבעיה, וחוסר האיזון מתחיל בו (ונגמר באונואקו). במבחן התוצאה ובחלוף חודשים בודדים מהג'אמפ-בול הראשון של העונה ברור כי מהסופרסטאר של חורף 2011 לא נותר זכר – והשוואה בינו לבין רכזים אחרים שדרכו כאן בעבר ממחישה עד כמה גדול הפלופ שהפך להיות, בטח לאור המחיר העצום ששולם עליו.

פארגו של אשתקד (10.9 נקודות, 5.4 אסיסטים ו-3.5 ריבאונדים), טייריס רייס של לפני שנתיים (9.6 נקודות, 2.9 אסיסטים ו-2.0 ריבאונדים) ואפילו ריקי היקמן של עונת 2012/2013 (12.4 נקודות, 2.9 אסיסטים ו-2.7 ריבאונדים) הביאו את מכבי רחוק יותר, וגם העמידו ממוצעים מרשימים יותר מה-8.9 נקודות, 2.8 אסיסטים ו-2.8 ריבאונדים בממוצע של אלוף ה-NBA לשעבר ביורוליג.

מהכוכב של 2011 לא נותר זכר. פרמאר(צילום: עוז מועלם)

אלא שגם כאן, כמו במקרה של ארינזה, אלו מזמן לא רק המספרים. הם חושפים רק קמצוץ מהקטסטרופה. ואם מכבי ת"א רוצה להראות שהיא קבוצת יורוקאפ מובילה ובעלת יומרות, היא עשויה לגלות בקרוב שהצעד הראשון בדרך לשם עשוי לעבור דרך פרידה מהירה וכואבת משניהם.