"כעסתי שאני צריך לדאוג לאמא ולא ההפך"
צחי שי דיכנר נולד להורים בעלי מוגבלות שכלית ושאל את עצמו למה זה קרה דווקא לו ומתי יגלו שהוא לא קשור למשפחה. היום הוא מגדיר את אמו כלביאה המתפקדת כאמא וסבתא במשרה מלאה. בסרט שישודר הערב בערוץ 10 הוא מתייחס לדילמה המוסרית על הרצון להורות למרות המגבלה
אני בן יחיד לשני הורים שהוגדרו כבעלי צרכים מיוחדים ("מוגבלויות שכליות"). גדלתי אצל הסבא והסבתא, וההורים התגוררו בבית ממול. בגיל עשר אבי נפטר, אמא חזרה לגור עם הסבים ואני יצאתי מהבית לפנימייה, מבחירה. מרוב הבחינות היא אמא שלי אבל אני אפוטרופוס עליה מבחינה חוקית מאז היותי בן 18.
עוד בערוץ הורים:
האם להעלות תמונות של הילדים לפייסבוק ולאינסטגרם?
אז מה אם הוא בוכה? מותר לילד להתעצבן
כל ילד ונער אוהב להשוויץ בהוריו ובמה הם עובדים ועושים אבל לי לא היה במה. אני התביישתי. שאלתי את עצמי ואת אלוהים כל כך הרבה פעמים "למה זה קרה דווקא לי?" כעסתי שאני זה שצריך לדאוג לאמא ולא ההפך, הרגשתי שאמא שלי היא בכלל לא אמא שלי היא לא מתאימה לי ושיום אחד יגלו לי שזה נכון.
לא היה במי להתמרד. זה מרגיש כמו הילדה שלך שאתה דואג לה, אבל מבלי שאף אחד שאל אותך קודם אם זה מתאים לך בכלל. מפה נובע כעס גדול, זה "המחיר" שילד קטן "משלם". מחיר המצריך אותו לגדול בתפקיד של מדריך את הוריו ולא ההפך.
אמא לביאה
אני זוכר סיפור שקרה לי כשהייתי בן שמונה בשכונת יוספטל שבקרית אתא המציג יפה את מה שכתבתי. כילד לא הייתי מעורב בעניינים אלימים, לא ידעתי אפילו איך מרביצים. כאמור, גרתי אצל סבא וסבתא, ואמא הגיעה בוכה יום אחד וסיפרה שיש חבורה של ילדים גדולים המציקה להם ותוקעת מקלות גפרורים במנעול הדלת בכדי לתקוע את אימא ואבא בבית. ישר יצאתי בריצה לשם תוך כדי שאני לוקח את הרוגטקה שבניתי.
כשחיפשתי את החבורה מצאתי אותם לבסוף בהתכנסות מתחת לבית של הסבים. מרחוק קראתי בשמו של מנהיג החבורה. מדובר בילד גדול ממני והכי בריון בשכונה אבל כשהוא הבחין במבט שלי בעיניים הוא קפץ בפחד ממקומו. הוא התחיל לברוח תוך כדי שאני יורה בו מהרוגטה שלי ורודף אחריו כמו אידיאני הצורח מתוך כעס.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
מאז, אמי ואני לאחר מסע משותף של 42 שנה (בגלגול הזה לפחות). היא אישה ממש ממש מיוחדת במינה גרה ב'כישורית' - קיבוץ לאנשים עם צרכים מיוחדים, מזל אריה - אמא לביאה. היא מסמר הערב בכל אירוע ומפגש אבל יותר מהכול, היום, היא אמא וסבתא של ממש במשרה מלאה, בנוסף לכך היא גם המורה הרוחנית שלנו.
לא רצתה לקחת גלולות
במהלך השנים בהכירותי את הקהילות השונות, האנשים הקשורים במה שמוגדר "אנשים עם צרכים מיוחדים" אבל במיוחד לאחרונה בתקשורת של החברים איתי בדף הפייסבוק שלנו עולה שוב ושוב השאלה האתית והמוסרית האם נכון לתת לאנשים עם צרכים מיוחדים להביא ילדים לעולם.
כשאמא ואבא שלי התחתנו הוריהם נתנו לאמי חיה גלולות למניעת הריון שתשתמש בהן עד למועד הניתוח שנקבע לה לקשירת החצוצרות. אמא, כפי שכתבתי היא אישה דומיננטית ודעתנית מאוד. היא אמרה "בסדר בסדר" ובסתר זרקה את הגלולות לפח. עד הניתוח התברר שהיא בהריון מתקדם וכבר לא היתה אפשרות לעשות הפלה.
כל מי שפוגש אותנו ביום יום בסדנאות ובהרצאות ברור שהבחירה היתה נכונה אבל באותו הזמן ההורים עמדו בדילמה מוסרית גדולה מאוד. ישנה קשת רחבה של צרכים ואתגרים לאנשים עם צרכים מיוחדים.
"אני הפיצוי של סבא וסבתא"
אני מכיר כאלה אשר יכולים לנהל חיים עצמאיים (כמעט) וכאלה אשר צריכים השגחה והכוונה בכל רגע ורגע ביומיום ולכן התשובה על השאלה היא אינדיווידואלית תלוייה בכל מקרה לגופו.
אני אישית גדלתי כנסיך אצל הסבא והסבתא באהבה גדולה, הרגיש כי הם ראו בי כפיצוי על הילדה-אמא חיה ונתנו לי את כל כולם. מתוך המקום הזה של האהבה אני יודע לומר את דעתי האישית בלבד. לדעתי, חשוב מאוד שתהיה מסגרת תומכת לזוג אשר תעזור להם ותנחה אותם בגידול הילד.
כיום, אמא ואני אוהבים לעבוד יחדיו מרגישים טוב כצוות מעצימים אחת את השני אך בעיקר מרגישים שנפלה בידינו זכות לעבור תהליך עוצמתי שכזה. אנו שתי נשמות אשר מבקשות להעביר את המסר ולגעת בלבבות של כמה שיותר אנשים.
'לגדל את אבא ואמא' - סרטה של טליה פלד קינן, הערב אחרי החדשות בערוץ 10
