״תגידי, אז מה את אומרת?"....היא פונה אלי ושואלת. "מה?" אני עונה ולא מבינה מה היא רוצה ממני. הראש מסתובב לי ואני מחפשת איזה קיר להישען עליו. "את בכלל שמעת מה שאמרתי לך?!" היא שואלת בנימה קלה של עצבנות. "המ....בטח...אה....לא ממש....שניה אני צריכה לנשום". אני עונה.

אני בגן שעשועים בשכונה עם אמא מהגן ומנסה להיראות כאילו אני חלק בלתי נפרד מהנוף האורבני של ניו יורק. נועלת את הנעליים הנכונות, ג'ינס בדיוק במידת השפשוף הנכונה, טי שירט ארוכה חדשה שאצלי בארון כבר שנים, בלייזר צבאי אפור, צעיף טרום חורפי, טיפ טיפה של מייק אפ ושיער אסוף מרושל (שלקח לי שעה לעשות). ממש אחת מהחבר'ה.

אמא שלי הייתה אולי אומרת "ככה את יוצאת מהבית? אולי תחליפי בגדים?" בפולניות מתקדמת – אבל אני נראית כמו כל אמא אחרת פה שהרגע התגלגלה מהמיטה. ו"היא" באמת התגלגלה מהמיטה – לי לקח רק שעה וארבעים ליצור את הלוק.

ליבי, בת 4, מתפלשת בחול כמה מטרים ממני בעדינות אמריקאית עם חבר מהגן. אני מנסה לנהל שיחה אינטליגנטית עם אמא של החבר על דברים ברומו של עולם, כמו איזה פיצה כדאי לאפות לילדים בבית (אורגנית או על בסיס קינואה), כשפתאום בקצה עין אני קולטת אותו, מזהה בשנייה וחצי את אותו אחד שהיה איתי מהצבא, באוניברסיטה, ראיתי אותו ממש לפני החתונה, ואח"כ היה אורח קבוע אצלי בבית – בד"כ כשבעלי לא היה. כן כן. מודה! השעות היו די קבועות – או חמישי בערב פעם בשבוע או יום יום בשעות הקטנות של הלילה. תלוי מתי הייתי זמינה. והייתי!! במיוחד בשבילו.

ופתאום הוא שם – שוב, ממש לידי. שנינו נושמים את אותו אוויר.

הוא לא ראה אותי, אז ניסיתי.  ניסיתי לשלוח את הקטנה לשחק ליד בתו, ש"בטעות" תעיף חול עליהם, שאולי אפילו בלי כוונה תדחוף את הבת היפה הבלונדינית (כמובן) שלו....כל דבר – רק שתהיה לי סיבה לפתוח אתו בשיחה או לפחות שמבטינו יצטלבו.

נו סאצ׳ לאק. ופתאום, בעודי מנגבת באלגנטיות ניו יורקית את הסמרק הישראלי של בתי, הוא נעלם. בהיסטריה קלה העפתי מבטים לכל הכיוונים אבל כמו שהוא הגיח, כך נעלם – בלי שאפילו נעלה זיכרונות.

רוס, רוס גלר, או למי שמתעקש דייויד שווימר, או יותר נכון, החבר הכי טוב של צ׳נדלר, מוניקה, פיבי ג׳ואי ורייצ׳ל. האחד והיחיד.

כן, אני חן ואני מתעלפת מסלבס במנהטן.

ניסיתי ממש ממש חזק לשמור על פאסון, לשמור על קול מטורף שאף אחד מהניו יורקרים הקולים מסביבי לא ירגיש שאני על סף התקף חרדה קל. לא רציתי שכל מי שמסביבי שרגיל לעמוד בתור בסטארבקס עם ג'ורג' קלוני יראה שאני בן אדם כ"כ רדוד שמתרגש מכל מיני אנשים שהם בעצם כמוני כמוך רק עם עוד כמה אפסים בבנק.

אבל אני כן. ולשמחתי מצאתי עוד 2 אימהות שהן כמוני. אבל כמובן שהן עוד לא יצאו מהארון בנושא – הכל נעשה בשקט בשקט... אבל ברגע שהתוודיתי ראיתי שהן גם קצת מתחילות ברעידות עדינות וטיפות זיעה קלות הצטברו להן מעל השפה.

אחרי שנתתי להן קצת תה קר ירוק נטול קפאין מערבות דרום אסיה, הן נרגעו והתוודו. גם הן זונות סלבריטיז, יוציאו המון כסף רק כדי להריח אחד, יקנו שעה אחרי שעה פרפוצ'ינו מתחת לבית של דה-נירו או יאמצו ילד ברזילאי רק כדי שישחק בגן שעשועים של הילדים של היידי קלום.

הרגשתי שאני בחברה טובה. ולכן לא התביישתי לספר להן שבבוקר ראיתי את קייטי הולמס. כל כך התרגשתי שישר עשיתי פרסה עם העגלה וכמעט שכחתי שהקטנה מטיילת מחוצה לה על המדרכה. ברגע האחרון דליתי את הילדה וטסתי לאגף האורגני, שם גברת טום קרוז לשעבר התעניינה בקרם פנים מאצות שוודיות. ולמרות שהכל נעשה מאאאאוד בדיסקרטיות ואני בטוחה שקייטי (אני מרשה לעצמי לקרוא לה בשם חיבה מכיוון שנשמנו ממש את אותו אוויר), בכלל לא שמה לב אלינו בזמן שחגנו מסביבה.

הגברת המהממת, ללא איפור, קצת מזיעה אחרי שיעור ספינינג נעלמה אל האופק או לפחות לכיוון הקופה המהירה בצעדים זריזים עם מבט מפוחד כאילו הייתי פאפרצי מתעלק.

האימהות ישר הנהנו באהדה ויחדיו קראו "אוהבים אותך חן".

אז כן – הם מקיפים אותי, היפים והיפות שפעם ריירתי כשראיתי אותם על המסך הגדול. עכשיו אני מריירת כשאני רואה אותם מולי. אני מרגישה שאני ככה כובשת את עיר הזאת. עזבו אותי מגלריות, הופעות, מסעדות. זה זה הדבר האמיתי ואני עוד אופטימית שיום אחד אשב על המרפסת עם קים קרדשיאן, ג׳רי סיינפלד או קרי ברדשאו, ולפנינו ילדינו ישחקו תופסת בין הבראונסטון לבין הנניות.

חוץ מליהנות מכל רגע במנהטן ועדיין גם לקטר, חן מנהלת בלוג ״באמאשלי בניו יורק״ ובו המלצות סיורים, חוויות משפחה וסיפורי אמהות בעיר הגדולה.