"שמונת השנואים": טרנטינו שחצן, ואין על מה
קוונטין טרנטינו מנסה לשמר את המורשת הקולנועית שלו עם המערבון "שמונת השנואים", שצולם בפילם 70 מ"מ ונמתח לכמעט שלוש שעות. בשביל מה צריך את זה? בעיקר כדי להחניף לאגו העצום של הבמאי המהולל, שמסרב לתת לקיבולת של הצופים לרסן אותו. כך או כך, זה אינו מסרטיו הטובים
הכותרת השניה שמופיעה בתחילת הסרט "שמונת השנואים" ("The Hateful Eight") - זו המופיעה לאחר שם האולפן (האחים ויינסטין, כמובן) - מכריזה כי זהו "הסרט השמיני של קוונטין טרנטינו". זו לא הפעם הראשונה בה במאי מציב את שמו בהדגשה מיוחדת, אבל זו כנראה הפעם הראשונה בה במאי מנהל ספירה לאחור לקיצה הקרב של הקריירה הקולנועית שלו.
זאת יש לדעת: בשנתיים האחרונות טרנטינו מרבה לדבר על ה"מורשת שלו", ועל החלטתו המודעת לביים רק עשרה סרטים כדי להימנע מאפשרות הדשדוש והדעיכה בה התנסו לא מעט במאים גדולים. טרנטינו רוצה ש"המורשת" שלו תכיל רק יצירות משמעותיות. הוא חולם, כך הוא הצהיר, על הצעיר חובב הסרטים שיגלה בעתיד את סרטיו. כשיצפה בכל אחד מהם יכיר בגדולתו הבלתי מתעמעמת של הבמאי.
ובכן, אם זה לא היה ברור עד כה, "שמונת השנואים" הוא סרט המחבל קשות בשאיפות הנרקיסיסטית של טרנטינו. כבר היו לו עבודות ירודות - הסגמנטים אותם הוא ביים ל"ארבעה חדרים" ול"עיר החטאים". "חסין מוות" (2007) הרחיב סיטואציה, מבריקה לכשעצמה, לאורך שערורייתי של כמעט שעתיים. "ג'אנגו ללא מעצורים" (2012) היה נשכר מקיצוץ של 40 דקות. אבל הליקויים בעבודות אלו מתגמדים בהשוואה לסרטו הנוכחי.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
"שמונת השנואים" הוא מערבון מקברי המתחפש, לפרקים, למותחן בלשי. סרט רע ומר, גדוש נושאים ורעיונות שלא מתחברים. עבודה של יוצר שבהעדר כוח מרסן נכנע לחולשותיו. נדמה כי זו פרודיה עצמית ואתגר אותו מציב טרנטינו גם בפני מעריציו המושבעים ביותר.
טרנטינו לא יודע לעבוד קצר. מאז סרטו השני - יצירת המופת "ספרות זולה" - כל סרטיו (למעט "חסין מוות") היו מעל שעתיים וחצי. שני חלקיו של "קיל ביל" היו מעל ארבע. המבנה הנרטיבי המבריק של "ספרות זולה", הניואנסים הפסיכולוגיים בעיצוב הדמות הראשית ב"ג'קי בראון", והמסע המלהיב מבחינה חושנית בין ז'אנרים "נמוכים" ב"קיל ביל", היו סיבות לא רעות בכלל לאורכם של הסרטים.
ל"שמונת השנואים" אין הצדקה לאורכו הגובל בשלוש שעות. זוהי, ביסודו של דבר, הצגת תיאטרון מצולמת. 35 הדקות הראשונות של הסרט מתרחשות בתוך כרכרה ו-130 הדקות הבאות שלו בחנות הסדקית של מיני - מעין פונדק דרכים שבו, בנוסח "כלבי אשמורת" מתנהלת דינמיקה של פטפטת ואלימות.
דוגמא מובהקת לשחצנות הלא מוצדקת של הסרט היא הצילום. טרנטינו מרבה לעבוד עם אחד מטובי הצלמים - בוב ריצ'רדסון. מזה מספר שנים טרנטינו משמש כלוחם בכיר במלחמת המאסף לשימורו של הפילם כאופציה טכנולוגית ברת קיימא. ב"שמונת השנואים" הוא החליט על צילום ב-70 מ"מ בשיטת אולטרא-פנוויז'ן - שיטה יקרה, מורכבת מבחינה טכנית לצילום ויותר מכך בהקרנה, שאף סרט לא העז להשתמש בה כבר 49 שנים.
התוצאות הנהדרות מתאימות לסרטים אפיים במרחבים פתוחים, ובמקרה זה להצגת מלא יופיים של מראות הטבע המושלגים בוויאומינג. מראות אלו אכן יפים, גם בצפייה בעותק דיגיטלי, אך נוכחותם מוגבלת לדקות ספורות בסרט שרובו ככולו מתרחש בלוקיישן בודד. ה"אני מצלם ב-70 מ"מ כי אני יכול" הוא עוד מרכיב מיותר, שלא לומר אקסצנטרי, בסרט.
העלילה מתרחשת שנים ספורות לאחר מלחמת האזרחים. ההדים של המלחמה מצויים לכל אורך הסרט, ונקשרים לא רק לאלימות בעברן של הדמויות, אלא למעמד של שחורים מול לבנים. נושאים שקיימים בעבודתו של טרנטינו מאז "ספרות זולה" ומהווים המשך ישיר ל"ג'אנגו".
בסופת שלג איומה, צייד ראשים בשם ג'ון רות' (קורט ראסל) מוביל במרכבתו פושעת מסוכנת ומבוקשת בשם דייזי דומרגו (ג'ניפר ג'ייסון לי). רות' מכונה "התליין" בגלל מנהגו יוצא הדופן (הזוכה לכמה התייחסויות בסרט) להביא את הניצוד חי ולא מת לגרדום, ובכך לגרום לעצמו טרחה וסכנה מיותרים. ההצדקה היחידה לשיטת פעולה זו היא בהיותה נקודת מוצא לעלילה.
בדרך "התליין" אוסף צייד ראשים שחור בשם מייג'ור מרקיז וורן (סמואל ל. ג'קסון) שנתקע בשלג לאחר שסוסו מת, ולצידו שלושת הגופות של האנשים אותם הוא לכד. לוורן יש עבר כלוחם בצבא מדינות הצפון, וכמי שנקט מעשי אלימות קיצוניים כלפי לבנים. תוך זמן קצר מצטרפת למרכבה דמות רביעית, שגם היא נלכדה בסופה - אדם המציג עצמו כשריף כריס מניקס (וולטון גוגינס). יתכן שהוא, כדבריו, השריף המיועד של ליטל רוק (המקום אליו אמורה להגיע דייזי דומרגו לתלייה), ויתכן שהוא נוכל. אך כך או אחרת ברור כי אינו רוכש חיבה יתרה לשחורים.
הרביעייה המפוקפקת מגיעה לחנות הסדקית של מיני. מיני ובעלה "דייב המתוק" אינם בנמצא, אך יש ארבע דמויות נוספות: בריטי בשם אסוולדו מובריי (טים רות' - בחיקוי לתפקידי כריסטוף וולץ בסרטי טרנטינו) המציג עצמו כתליין של ליטל רוק,
בוב "המקסיקני" (דמיאן בישיר), ג'ו גייג (מייקל מדסן), וגנרל סנפורד "סנדי" סמית'רס (ברוס דרן), מפקד לשעבר בצבא הקונפדרציה.
לכל אחת מהדמויות יש סוד, ואף אחת מהן אינה מחזיקה במעלות מוסריות ראויות לציון. הסודות ייחשפו, אך זה יתחיל להתרחש לאחר כמעט שעה וחצי של חילופי דברים שהיו ניתנים לקיצור משמעותי. בפאזה ה"אגתה כריסטית" של העלילה, הגילויים יובילו לאלימות, וזו תהייה, ברוטלית ומגואלת בדם וחלקי מוח שיפוזרו בנדיבות. לא אלימות המשמשת כנקודת מוצא למהלך עלילתי, או לרעיונות אותם מגלגל הסרט (כמו "בספרות זולה"), אלא סימן קריאה סדיסטי המסיים כל אינטראקציה בין הדמויות.
לאחר ההצלחות הכלכליות המשמעותיות של "ממזרים חסרי כבוד" ו"ג'אנגו", נראה ש"שמונת השנואים" עומד להיות כישלון מסחרי. יתכן שזו קריאת ההשכמה הדרושה כדי ששני סרטיו הבאים של טרנטינו לא יחריבו לחלוטין את המורשת העתידית שלו.
"שמונת השנואים" (ארצות הברית) - במאי: קוונטין טרנטינו, שחקנים ראשיים: קורט ראסל, ג'ניפר ג'ייסון לי, סמואל ל. ג'קסון, וולטון גוגינס, טים רות', דמיאן בישיר, מייקל מדסן וברוס דרן. אורך הסרט: שעתיים ו-56 דקות.
