"גירושים מאוחרים": טלוויזיה לפי הספר, וחבל
העיבוד הטלוויזיוני לספרו המוערך של א.ב יהושע "גירושים מאוחרים" שומר על נאמנות למקור, אבל האם הוא מתאים למסך הקטן? נראה שלא. המיני סדרה שיצר רם לוי חסרה את האינטימיות והאותנטיות שמפעמות בין הדפים
צליחת המעבר מספר לטלוויזיה היא לא פשוטה. רם לוי הוא במאי מנוסה וותיק, שכבר התמודד עם פרוזה של א.ב יהושע ("מר מאני") אבל "גירושים מאוחרים", שעלתה אמש (ה', 22:10, ערוץ 1) נופלת בשלב מוקדם יותר, שלב עיבוד הספר לתסריט.
"גירושים מאוחרים", אחד הספרים השלמים והמוערכים של יהושע, מספר את סיפורה של משפחת קמינקא. יהודה קמינקא חוזר לארץ מארצות הברית חמש שנים אחרי שאשתו, נעמי, ניסתה לרצוח אותו בנעיצת סכין. את תשעת ימי החופשה שלו הוא מייעד להשגת גט מנעמי, שאושפזה בעקבות האירוע בבית חולים לחולי נפש. בקו העלילה הזה נשזרים חייהן של דמויות אחרות במשפחה - הבת יעל ובעלה, עורך הדין עם הלשון המשוחררת, ישראל קדמי; הבן אסא ואשתו הצעירה, דינה - כולם נעים על גבול שיגעון כלשהו, שהמקור שלו הולך ומתפענח בהדרגה.
"גירושים מאוחרים" היא סיפור על שיגעון ומשפחה ומה האחד עושה לשנייה. יהושע בחר לייצא את העלילה באמצעות מונולוגים של הדמויות - מונולוג לכל יום. "גירושים מאוחרים" מתחקַה אחר קו העלילה שבספר, אבל אם בפרוזה המעבר בין הדמויות לוקח את הקורא למסע קטן עם כל דמות, בסדרה הוא מתבטא כעלילה מפוזרת ונטולת מיקוד.
מלכתחילה לא מדובר בדמויות קלות לעיכול ובסדרה הן מאבדות את העומק והאינטימיות של הגוף הראשון, שמאפשר להזדהות איתן למרות הכל. התסריט אולי ניסה להישאר נאמן לאופי של הספר, אבל במבחן המסך מתקבלת תוצאה כמעט לא טלוויזיונית. תיאטרלית, מעושה, מעייפת. כמו לצפות בספר.
למעט סצנות ספורות שמצליחות לגעת, "גירושים מאוחרים" משדרת יומרה אמנותית מצד אחד, עם הרבה שתיקות ורגשות מרומזים, ומצד שני חסרה את התובנות שממלאות בפרוזה את החללים שבין האירועים. כצופים אנחנו אמורים לפענח אותן בעצמנו, אבל מרגע שצופה נדרש לעבוד עבור החסכים של התסריט, הצפייה הופכת מאתגר לעבודה, ואם לא קראתם את הספר לא תוכלו אפילו להישען על המשקעים שהשאירה בכם המילה הכתובה, כך ששלושת הפרקים מתקשים להעמיד כיצירה טלוויזיונית סוחפת, בטח לא בהשוואה הבלתי נמנעת למקור. או אם לצטט דברי חכמים, הספר היה יותר טוב.
