גאנז אנד רוזס התאחדה, על מה כל המהומה?
להקת גאנז אנד רוזס תתאחד בקרוב על הבמה, ובעוד שהמעריצים המושבעים כבר מגהצים בנדנות ורוכשים כרטיסי טיסה - מצד הביקורת יש גם מי שלא מבין על מה כל המהומה. האם זו תחייתה של תופעה תרבותית או חבורת חקיינים פתטיים שבאים לגזור קופון? תלוי את מי אתה שואל. כך או כך, יש כבר מי שמתכנן להביא אותם לישראל
הגיהנום, ידווחו בקרוב שירותים מטאורולוגיים בכל העולם, קפא לאחרונה, והסיפור הגדול של 2016 במוזיקה כבר נקבע בימיה הראשונים של השנה. בין חדשות מבהילות על מחבלים חמושי רובים ותמונות של פרחים שמונחים באנדרטות מאולתרות בכניסה לברים, מקומות שפויים יותר בעולם התרכזו השבוע בדבר אחד: גאנז אנד רוזס, מלהקות הרוק הגדולות של סוף שנות השמונים ותחילת התשעים, עושה קאמבק שייפתח באפריל הקרוב בפסטיבל המוזיקה קואצ'לה.
לא, לא אותה גאנז אנד רוזס שהיתה כאן לפני שלוש שנים (ועליה עוד נרחיב בהמשך), שהורכבה מהסולן אקסל רוז וחבורת מוזיקאים - מוכשרים אמנם, אך גנריים עבור רוב ציבור צרכני המוזיקה. הפעם מדובר בדבר האמיתי, זה שביקר כאן ב-1993 וכולל את הבאסיסט דאף מק'גן והגיטריסט סלאש. האחרון היה החוליה האחרונה והמקשרת בשרשרת סבוכה של סכסוכים מתוקשרים שארכו למעלה משני עשורים. אחרי שפרצו לעולם עם אלבום בכורה איקוני לפני שלושים שנה וכבשו את העולם, רוז והגיטריסט האגדי סיימו במריבה שהחלה בסוף הניינטיז והביאה לפירוקה של להקת העל שלהם, ממש בשיאה.
המעריצים השרופים עקבו באדיקות אחר הסכם השלום שנרקם בין רוז וסלאש. זה התחיל מברכת יום הולדת חצי תמימה בטוויטר, המשיך בחרושת שמועות והתפוצץ רשמית השבוע, בסולחה שסתמה את הגולל על 23 שנות נתק. בפעם האחרונה שהשלישייה הזו עלתה יחד לבמה אחת היתה ב-17 ביולי 1993. ב-16 באפריל 2016 זה יקרה שוב. 23 שנה אין דה מייקינג, מה שנקרא. מאורע היסטורי שמימי ואירוע תרבותי רב משמעות לדעת כולם. כלומר, תלוי את מי אתם שואלים.
ככה זה נראה בפעם האחרונה. גאנז אנד רוזס בארגנטינה, 1993
"אני חייב להגיד שאני רואה את זה די באדישות", אומר ניר גורלי, עיתונאי, מבקר מוזיקה והעורך המוזיקלי של הרדיו הבינתחומי. "אני חושב שזו להקה שאולי היה בה פוטנציאל, אבל הוא אף פעם לא באמת מומש. אז אני לא כל כך מבין על מה כל המהומה ואיך זה שאנשים כל כך מעריצים אותם".
אלבום בכורה שנחשב ליצירת מופת, מיליוני מעריצים ולא מעט קלאסיקות. זה לא פוטנציאל ממומש?
"תשווה אותם ללהקות מהתקופה - מטאליקה, אירוסמית' או בון ג'ובי. היו להן דברים יותר טובים או פחות, אבל בסופו של דבר הם עבדו. אז בסדר, היו להם שלושה אלבומים טובים, אבל אחר כך הם נעלמו מהתודעה וזהו. זה די מעט בשביל להקה".
אז אני מבין שאם הם מגיעים לארץ שוב אתה לא תרוץ לקנות כרטיס.
"לא. לא מספיק מרגש אותי בשביל ללכת לראות. להופעה של בון ג'ובי היה חשוב לי ללכת. היה לי שם איזשהו אלמנט נוסטלגי. אבל זו נוסטלגיה ששמורה לדברים מאוד ספציפיים. גאנז אנד רוזס לא מדגדגים לי את הנוסטלגיה זו".
לא המשיכו כמו מטאליקה. גאנז אנד רוזס ומטאליקה בסיבוב ההופעות המשותף
"אני אף פעם לא אהבתי אותם, גם לא בזמן אמיתי. השיער, הצעקות, הכל", אומר מבקר המוזיקה הוותיק שי להב. "הבנתי את הקסם, אני לא מתכחש לו, אבל אני לא חושב שהיתה להם איזושהי תרומה נורא חשובה למה שקרה אחר כך. הם לקחו דברים שכבר היו הרבה לפניהם ואני לא יודע אפילו אם להגיד ששיכללו אותם, אבל הם העמידו אותם בצורה מאוד אמריקנית שכנראה קלעה לטעמם של הרבה אנשים. לי הם תמיד נראו לי פתטיים".
לכל הלהקות אז היה שיער ארוך וקטע דומה. למה דווקא אותם אתה לא סובל?
"אצלם היה משהו פתטי במיוחד. וכן, כל להקות הרוק הכאילו כבד של אז נראו לי פתטיות, אז אני לא יודע אם אני דוגמה. הכל היה הדהדוד של לד זלפיניות, רק בגרסה יותר עכשווית ועם פחות טעם טוב. ברור שאקסל הוא זמר ענק, היה, וסלאש יודע לנגן ללא ספק והכל בסדר, אבל לא הרגשתי שיש שם משהו מקורי שלא היה קודם".
לא מעט אנשים רואים בהם מייצגים של רוק תחילת שנות התשעים. קצת אחרי ז'אנר ההייר מטאל וקצת לפני הגראנג'.
"נו, אז תן לי עשרה גאנז אנד רוזס ונירוונה אחת. זה שקול".
"November Rain". השיער היה ארוך, וכמוהו השירים
גורלי ולהב לא לבד בסלידה מרוז ושות'. בקרב כמה מבקרים ואניני טעם מוזיקלי, GNR נחשבת ללא יותר מבדיחת ניינטיז, שאפשר בטעות לקטלג אותה באותה נשימה עם אליס קופר, נניח. הטירוף של אקסל, הבנדנות, הקליפים האפיים, סולואים של הגיטרות (רצוי על צוק, או בקרבת כנסייה במדבר) ושאר קלישאות רוקנ'רול (אז עדיין לא שחוקות), הם כמעט תמונת הנגטיב לבון טון התרבותי העכשווי. שלא לדבר על כך שהרוקנ'רול ההוא מת, והחדש נשמע יותר גראז'י מאצטדיוני.
אבל מבקרים הם עניין אחד ומעריצים הם עניין אחר לגמרי, ואלו רואים בה אחת מהלהקות החשובות בז'אנר. עבור לא מעט ישראלים, גאנז אנד רוזס היו שם עם כניסת שידורי הכבלים, והיוו חלק חשוב בעיצוב הטעם הפופולרי התרבותי. רוצים לדעת למה ממשיכים להשמיע ברדיו את "נובמבר ריין" גם כשאין גשם בחוץ? זו בדיוק הסיבה.
עיצבו את הטעם הפופולרי הישראלי. גאנז אנד רוזס בישראל, מאי 93'
"את זה שהם היו להקה גדולה - המספרים מעידים, ואני גם חושב שאנרגטית ותדמיתית - היתה להם חשיבות" אומר המוזיקאי ומבקר המוזיקה שרון מולדאבי. בעוד שהוא מודה שהאיחוד הנוכחי לא ממש מרגש אותו ("אבל אני מאחל להם בהצלחה, מקווה שהם יעשו הרבה כסף ושזה יהיה כיף למעריצים"), מולדאבי מגלה בקיאות רבה בכל הנוגע להיסטוריה המסועפת של הלהקה ולקטלוג היצירה. הוא גם זוכר את היום בו רכש לראשונה את אלבום הבכורה שלהם, "Appetite For Destruction", שנחשב על ידי רבים ליצירת מופת ולאחד האלבומים החשובים בהיסטוריה של הרוק.
"אני זוכר שהמליצו לי לשמוע את זה. לקחתי הביתה את הויניל ולא ידעתם עליהם כלום. זה נשמע לי אז כמו הכלאה בין מלא דברים שאהבתי. כמו חיבור בין לד זפלין לאיגי פופ. נורא מצא חן בעיני זמר שיכול מצד אחד לשיר כל כך נמוך, ומצד שני כל כך גבוה. זה דבר שבאמת בסבנטיז היה נורא בשוליים של הרוק, ובאייטיז גאנז החזירו את זה למיינסטרים. אחרי זה נהיו פתאום מלא סקנדלים והרגשה של סכנה, עאלק".
יש מי שמממעיט בחשיבותם אל מול מייצגים אחרים של רוק גיטרות באותה תקופה.
"גאנז אנד רוזס זו להקת רוק לפי ספר אחד ופיקסיז זו להקת רוק לפי הספר השני. כבודן של שתי הלהקות במקומן מונח, אבל דבר כזה כמו גאנז, שלא בא מהסצנה של האלטרנטיב אבל כן היה אלטרנטיבי - זה היה משהו מסעיר בזמנו ברוק העולמי. בתקופה של 'Use Your Illusion' הם כבר היו מבחינתי להקת פופ. זה כבר היה הקרקס הגדול. אבל ב"Appetite for Destruction" וגם באי.פי שבא אחריו ("Lies") היו טקסטים שמבחינת הומופוביה וגזענות - כמה שהם היו מקוממים הם אפילו היו אמיצים בדרכם.
"בוא נגיד שלפני אמינם, אקסל לטעמי היה הקול הכי בולט של הווייט-טראש האמריקני בתקופה שלו. כשהוא הופיע אחרי זה עם אלטון ג'ון - היתה לזה משמעות. זה היה חשוב בזמנו. לא סתם קורט קוביין ירד עליהם בכל הזדמנות. הם היו תופעה תרבותית. כתופעה מוזיקלית חשובה? היו להם כמה שירים מעולים והרבה שירים לא מעולים, אבל כבודם במקומם מונח. ההרכב הראשון היה אחלה דבר. שיווקית, האיחוד הזה יהיה ללא ספק אחד הדברים הכי דרמטיים שיקרו השנה".
לא סתם ירד עליהם בכל הזדמנות. קורט קוביין זצ"ל מספר על פגישה עם אקסל
מולדאבי הוא מקרה מעניין. בתקופת חשיפתה של ישראל ללהקה, פרח לו במקביל גם הרוק הישראלי. אחד ההרכבים הבולטים בגל היה כמובן גן חיות, אותו הנהיג מולדאבי - תוך השוואות מעניינות לאותה גאנז, מהוללת או מושמצת. "ללא ספק היתה להם השפעה עלינו", הוא מודה. "מרפרנסים לצלילי גיטרות באולפן ועד לכל מיני השוואות בתקשורת, גם כי היה משהו דומה בהתחלה של השם".
השוואה בולטת יותר היא זו שנעשתה בין גאנז אנד רוזס ללהקת סטלה מאריס, שהוגדרה במקומות מסוימים כ"גאנז אנד רוזס הישראלית" - מופרך ופרובינציאלי ככל שזה ישמע היום. "היום אני יכול בדיעבד להגיד שאהבתי את התחפושת הזו ששמתי על עצמי. באיזשהו מקום התאהבתי בדמות הזו", נזכר פבלו רוזנברג, מנהיג סטלה מאריס שיוצר היום מוזיקה שונה בתכלית. "הייתי ילד בן 27 וזה הגניב אותי. פתאום טייצים, בנדנה, שיער ארוך, שרשראות, רוקנ'רול, פרסום וההשוואה לגאנז. זה היה כיף".
טייצים, בנדנה, שיער ארוך, שרשראות. סטלה מאריס בקליפ ל"אישתר"
בעצם שאבת השראה ברורה מאקסל.
"תשמע, אהבתי את הלוק שלו, כן. לקחתי מכל אחד קצת. הרי מפה לא היה לך ממי לקחת דוגמה, לא היה בארץ קטע כזה של בגדים. אני זוכר שהייתי הולך לחנויות נשים בכיכר המדינה, איפה שיש דברים יותר נוצצים ומכנסיים צמודים. יום אחד מדדתי מכנסים שם והמוכרת אומרת לי 'אתה שם לב שהרוכסן נמצא בצד, זה בגד לנשים". אמרתי לה 'אין לי בעיה, אני אוהב את המכנסיים האלה'".
אז הטייטל 'גאנז הישראלית' בא מכם?
"לא לא. תחשוב על זה שבאמת באנו מחיפה וכל מה שרצינו זה שיחתימו אותנו ולהוציא אלבום. היינו לגמרי חפים מכל אוריינטציה עסקית, כלכלית או מניפולציה תקשורתית. ממש לא ידענו כלום, היינו האנשים הכי תמימים ונאיבים. זה משהו שהיום לצערי אין לילדים. כשהייתי שופט ב'כוכב נולד' ראיתי שאנשים באים לאודישנים עם יחצנים, אלבומים במגירה ותפיסה של כמה הם אמורים להרוויח בשנה הקרובה. חבל".
"הייתי ילד בן 27 וזה הגניב אותי". פבלו רוזנברג עושה אקסל רוז
מה אתה חושב על זה היום?
"האמת היא שיצא לי לראות את אקסל רוז לפני שלוש שנים במלון דירות בבואנוס איירס. היינו באותו מלון והוא גם הופיע שם. גם ג'סטין ביבר היה קומה מעליי ולא היה אפשר לדבר איתו. לעומתו, עם אקסל יצא לי להיפגש ולדבר בלובי, איש נחמד לאללה. אחלה גבר. 'היי, גוד מורנינג'. סיפרתי לו על ישראל, שיחת נימוסין. כמובן שלא העקתי עליו ואמרתי לו 'הייתי פעם בסטלה'. לא, ביג פאן, זה מה שהם אוהבים לשמוע".
היית הולך לראות אותם בהופעה?
"בטח. קודם כל אני בעד נוסטלגיה. בסך הכל אנשים מתחברים בשביל לעשות מוזיקה ובטח עוד כמה מיליונים שהובטחו להם וזה בסדר גמור מבחינתי - זו כבר הישורת האחרונה של הקריירות שלהם, אז כדאי לחסוך כמה דולרים. זה מבורך, אקסל וסלאש היו צמד מוצלח".
השאלה האחרונה יכולה, באופן מתבקש, להישאל מהזווית הישראלית. במידה ואכן תצא לסיבוב הופעות חובק עולם, לא מן הנמנע שהרוקרים מהניינטיז ישובו לישראל. למקרה שזה יקרה, בקרב ישראלים חסרי סבלנות או אמונה כבר נרשמת היסטריה קלה.
"נרשמה התעניינות כבר לפני בערך חודשיים, כשהתחילו השמועות. אין ספק שעכשיו זה השיא", אומר רון גינת, מנהל שיווק בחברת און.טור המארגנת חבילות נסיעה להופעות בחו"ל. "אנשים מתקשרים ורוצים כבר לקנות כרטיסים, אבל למכור אוויר זה קשה. קיבלנו המון פניות יזומות של 'מה קורה? אתם יודעים כבר איפה יהיו ההופעות?' ממש שאלות ענייניות של אנשים שמוכנים לסגור ולשלם, רק תגיד איפה ומתי".
ואתם נערכים לכך בהתאם?
"יש דיבור על איך נערכים לזה, בוודאי, כי עוד אף אחד לא יודע, אבל בשנייה שנדע נהיה על זה. אנחנו כרגע מחכים לפרסום הטור בשביל להבין בדיוק איך לבנות את זה. ממה שאני מבין, זה יכול להיות טור מאוד פסטיבלי באופי שלו. אני מקווה ומייחל, כי זה תמיד יותר טוב ונוח לכולם מבחינת רכיש הכרטיסים. אם זה יהיה טור אצטדיונים ממש נבנה חבילות אישיות. זה אחד הדברים הגדולים שיקרו השנה, אין ספק".
שאלת ההגעה לארץ מעניינת במיוחד, נוכח ביקורה האחרון של הלהקה. המפיק הוותיק גד אורון הביא ב-2012 לישראל את מה שרבים ראו כ"אקסל רוז והמותג", לאחר שראה אותם בהופעה בלונדון והתרשם. אבל 19 השנים שחלפו מאז הופעת הדבר האמיתי במחזותינו עשו הבדל אדיר, ולפארק הירקון הגיעו אז פחות צופים משאורון ציפה, גם אם ההופעה עצמה היתה מצוינת.
"אני האמנתי שהם יביאו קהל ושנרוויח כסף. חד וחלק", נזכר אורון. "אני לא נותן מספרים, אבל יצאנו בעור שינינו. מבחינת נוכחות זה לא היה מה שקיווינו. היה בערך קצת יותר מחצי ממה שקיווינו".
ככה זה היה נראה ב-2012. גאנז בישראל בשירת "התקווה"
אתה חושב שזה קשור לעובדה שזה לא היה ההרכב המקורי שהגיע?
"אני לא יודע, לומר לך את האמת. אני ממוכרח לומר שהקהל שהיה נהנה מאוד. עד היום לעתים אני פוגש מישהו שאומר לי 'בואנ'ה, זו היתה הופעה נהדרת', אבל אני לא יודע להסביר. העובדה היא שזה מה שהיה. זה מאוד הרשים אותי לראות שאת האיכויות הקוליות המאוד מיוחדות שלו הוא לא איבד. הוא נשאר אותו משוגע ואותו כשרון ענק. להגיד לך למה זה לא הביא מספק אנשים? אני לא ידע. אין לי מושג".
יש לך מחשבה לנסות להביא אותם בהרכב המקורי?
"קודם כל כן, אבל לא נראה לי שזה יהיה בשנה-שנה וחצי הקרובות. הרי הם תמיד מתחילים באמריקה. אם זה מצליח הם יורדים אחר כך לאמריקה הדרומית, ורק אחר כך הם באים לאירופה. אבל כן, בפירוש אני חושב שכן. מאוד מסקרן ההרכב המקורי היום".
ואורון הוא לא היחיד. בעוד המפיק שוקי וייס לא מראה התעניינות יתרה ("יש לי מספיק תחומי עניין אחרים. כרגע זה לא מה שמעניין אותי"), מפיקים אחרים לוטשים עיניים בסיבוב האיחוד. "ישראל לא נמצאת בטור של 2016, ידברו רק על 2017. קואצ'לה שילמו להם עכשיו 8 מיליון דולר. זה מטורף", אומר גיא בסר מחברת ההפקות "בלוסטון".
אז אני מבין שכבר התעניינתם?
"ברור, מה זאת אומרת. גאנז אנד רוזס זה טיל. גאנז אנד רוזס יביאו גם 50 אלף איש, יפרקו את פארק הירקון. גם ההצעות שהם יגישו ידרשו מופע של חמישים אלף, אתה לא יכול להביא אותם בפחות. זה לא יהיה בפחות מ-2-3 מיליון דולר. אלה מופעים גדולים. גאנז אנד רוזס הם ברמה של יו-2, ריהאנה וביונסה".
אתה חושב? הביקור האחרון הוכיח אחרת.
"זה לא הצליח רק עם אקסל רוז. זה היה פלופ. תחשוב שאני אביא רק את בונו, בלי יו-2. הם גם זוכרים את הגאנז היבשושים שבאו לפה ב-93' עם מופע חצי אנפלאגד, ואחרי זה את אקסל רוז שבא לפה חצי גוויה. אבל כשהם באים פול פאואר, כולם, וזה מופע עם כל הלהיטים שלהם - הקהל ירדוף אחרי זה. אחרי 20 שנה כולם ירוצו לראות. הם יהיו הכי חזקים בעולם".
