הדרך לאנדזון: פלייאוף ה-NFL מתחיל

אחרי עונה בה כמות ניכרת של קבוצות הגיעו רחוק לפני ההפסד הראשון שלהן, ומשחקים נפלאים ליוו הופעות אישיות יוצאות דופן, האם יכול להיות שאותה שאלה שנשאלה בשנתיים האחרונות תחזור על עצמה? האם באמת רגע לפני הפלייאוף ב-NFL התהייה האמיתית היא "מי מסוגלת להתמודד עם סיאטל?"

הכל טמון במומנטום, בסופו של דבר. סיאטל יודעת להביא את עצמה בצורה הטובה ביותר לרגעים החשובים של העונה. גרין ביי כבר זכתה בעבר בסופרבול כמדורגת שישית באזור שלה, אבל לא היו יותר מדי קבוצות מהעמדה הזו שהגיעו לפלייאוף מתוך ידיעה שהפסד שלהם יתקבל ממש כהפתעה. בגלל פתיחה של 4:2 הם לא הצליחו להתברג גבוה יותר, אבל סיומת שכללה שישה ניצחונות משבעה משחקים הראתה את העוצמה של הסיהוקס.

סיאטל אחרי טאצ'דאון. מומנטום מדהים(צילום: MCT)

אבל בואו נציג כעת עוד שאלה - האם המומנטום הוא חזות הכל? כי ניו אינגלנד בתקופה רעה, אבל היא האלופה המכהנת ולא כדאי לזלזל בה. קרוליינה מגיעה עם 1:15 והוכיחה לאורך עונה שלמה שהיא הדבר האמיתי. אריזונה חזקה מאוד גם היא. הסגל של סיאטל לא נופל מזה של הקבוצות הללו, רק שהיכולת בישורת האחרונה מסובבת ראשים לעברה. סיאטל הרוויחה את ההתלהבות, אבל חשוב לזכור שבאמת קיימות לא מעט קבוצות נהדרות שמסוגלות לקטוף את התואר, ולחלקן לא פחות ניסיון בשנים האחרונות מאשר זה של הסיהוקס. הלילה הפלייאוף ייפתח, ונראה לאן יגיעו הקבוצות הנחושות, הנפלאות, הראויות האלה, שלכל אחת יש אג'נדה מוצדקת משלה.

AFC

דנבר (4:12, מקום ראשון)

אפשר לדבר עד מחר על כך שזו לא הייתה עונה טובה מספיק של הברונקוס, אבל העובדות מדברות בעד עצמן - מקום ראשון ב-AFC. יכול להיות שגארי קוביאק הרוויח בגדול מהתקופה בה פייטון מאנינג ישב בצד והחלים מפציעה, כי הקוורטרבק נראה חד יותר כאשר נכנס כמחליף במשחק האחרון של העונה. אין כאן התלבטות - כאשר דנבר תיכנס למעגל המשחקים בסיבוב הבא, הוא צריך לפתוח ולא ברוק אוסוויילר. זו הייתה עונה גרועה במונחים של מאנינג, אבל זה האיש שצריך להיות עם הכדור ביד.

פייטון מאנינג, חזר חד מהפציעה(צילום: MCT)

לקוביאק יש עוד נשק משמעותי - ההגנה הטובה בליגה. הרצים לא היו יציבים העונה, העזיבה של ג'וליוס תומאס לקחה כלי חשוב מההתקפה, אבל לברונקוס יש את האפשרות לשנות משחקים כשהיריבה תוקפת, וזה נותן להם יתרון ענק. ועדיין - קשה לראות אותם זוכים באליפות.

ניו אינגלנד (4:12, 2)

מה קרה לפטריוטס, שהתחילו ב-0:10 וסיימו ב-4:2? הם נפצעו. בסופו של דבר, זה היה יותר מדי עבור התקפה מלאת עוצמה שפתאום התמלאה במחליפים. דיון לואיס הפתיע כשתפס בהצלחה את תפקיד הרץ המוביל ואז גמר את העונה, לאגרט בלאנט מילא את מקומו ואז גמר גם הוא את העונה, רוב גרונקובסקי סבל מפציעה בדרך, גם דני אמנדולה וג'וליאן אדלמן, וטום בריידי עצמו נקע את הקרסול במשחק האחרון. והיו גם כמה פציעות בהגנה שעירערו את הקבוצה.

דיון לואיס עם הכדור. לא יעמוד לרשות ניו אינגלנד(צילום: MCT)

הפגרה הקצרה תעזור מאוד לפטריוטס בהקשר הזה, ואחרי מספר שבועות בחוץ, אדלמן צפוי לחזור לסיבוב הבא. זה עדיין לא פותר את בעיית הרצים - כי ג'יימס ווייט עוד לא הראה שהוא טוב מספיק כדי לקבל תפקיד כל כך גדול, והעומס על בריידי והקו שמגן עליו צומח בלי משחק ריצה סביר - אבל אם יש משהו שבריידי מוכיח מדי שנה, אולי טוב יותר מכל קוורטרבק בליגה, הרי שמדובר ביכולת ההסתגלות שלו לשינויים מסביבו, ויצירת שטף התקפי מחודש עם הכלים העומדים לרשותו. מישהו מוכן להמר נגדו?

סינסינטי (4:12, 3) - פיטסבורג (6:10, 6) (הלילה)

בארבע העונות האחרונות סינסינטי הפסידה בסיבוב הוויילד קארד. לאורך רוב העונה, היה קשה להאמין שאנחנו מסוגלים לראות שחזור של העניין. הבנגלס הרימו את עצמם רמה אחת למעלה, שיחקו פוטבול פנטסטי ומשלב מוקדם היה ברור שיחזרו לפלייאוף, וככל הנראה יעשו דברים יפים יותר הפעם. אבל רגע לפני אותו סיבוב הוויילד הקארד המנחוסי, הבנגלס שוב חוששים מהפסד.. 

סינסינטי. פעם חמישית גלידה?(צילום: רויטרס)

כי אותו שיפור ניכר בקבוצה היה שייך לעלייה ברמה של אנדי דלטון. הוא חתך את מספר האיבודים שלו, רשם את דירוג המסירה ודירוג הקוורטרבק הגבוהים בקריירה שלו וכנראה היה שובר את שיא הטאצ'דאונים האישי אלמלא היה שובר את האגודל שלושה מחזורים לסיום העונה. הוא לא צפוי לשחק מול פיטסבורג, והבנגלס, עם כל הכישרון, הם קבוצה שונה בלעדיו. מסוס שחור בפלייאוף הם הופכים לקבוצה שבמקרה הטוב תעבור סיבוב אחד.

ההיעדרות של דלטון לא תאפשר לבנגלס כמעט בוודאות לעמוד בקצב של פיטסבורג, ורק תצוגה הגנתית שלא תיתן אוויר לבן רות'ליסברגר תאזן את הנושא הזה. לסטילרס יש התקפה מהממת, שלישית בליגה ביארדים ורביעית בנקודות, אבל בשני המשחקים בין הקבוצות השנה רות'ליסברגר היה שקט יחסית. הרץ דינאג'לו וויליאמס, האיש שהשכיח את הפציעה של לוויאון בל, אמור להחמיץ את המשחק, אבל זה לא פותר בעיה מרכזית מבחינת סינסינטי ושמה אנטוניו בראון - האיש שתפס 1,834 יארד השנה (שני בליגה והכי טוב מבין התופסים בפלייאוף). ההגנה נגד המסירה הייתה נקודת תורפה רצינית של סינסינטי העונה, ומול מטרה אימתנית כמו בראון יהיה קשה לשפר אותה.

אנטוניו בראון. 1,834 יארד(צילום: רויטרס)

כשסינסינטי ניצחה העונה את פיטסבורג (10:16), היא מצאה פיתרון לרות'ליסברגר וחטפה שלושה כדורים שלו. כשהיא הפסידה (33:20), זה היה במשחק בו דלטון נפצע כבר בפתיחה והיא התקשתה לייצר התקפות ארוכות שישאירו אצלה את הכדור. בשני המקרים, קבוצת החוץ ניצחה. כך שאם הביתיות של הבנגלס, על פי המסתמן, לא תהיה משמעותית במיוחד, רק עוד מופע הגנתי חזק ישלח את המארחת לסיבוב הבא.

יוסטון (7:9, 4) - קנזס סיטי (5:11, 5) (הלילה)

דוגמה נוספת לקו הבולט בסיבוב הוויילד קארד, בו דווקא האורחות נראית כמו הפייבוריטיות לנצח. זה לא אומר שלא מדובר בתענוג לראות את ההגנה של יוסטון משחקת. אולי מבחינה מספרית היא לא המובילה בליגה, אבל מבחינה תדמיתית מפחיד לחשוב על ההתמודדות מול בראיין קושינג, ג'דוויאון קלאוני ובעיקר ג'יי.ג'יי וואט המדהים.

קארים ג'קסון. ההגנה של יוסטון מייצרת גם טאצ'דאונים(צילום: רויטרס)

רק מה? הפער בין שני צידי המגרש גדול מדי. כשהן נפגשו במחזור הראשון, יוסטון השיגה יותר יארדים מקנזס סיטי והקשתה עליה בחלקים ניכרים מהמשחק, אבל עדיין הפסידה 27:20 בגלל חוסר האיזון. דיאנדרה הופקינס הפך העונה לאחד התופסים הטובים בליגה, רק שבראיין הוייר לא נראה כמו קוורטרבק שיביא ניצחונות בפלייאוף, והעומק לא מרשים. מקרה קלאסי של אלופת בית חלש (AFC דרום).

עכשיו קחו את כל זה, ותוסיפו לכך את העובדה שקנזס סיטי מגיעה עם עשרה ניצחונות בזה אחר זה. אפילו המומנטום של סיאטל לא משתווה לרצף הזה. אותו משחק במחזור הראשון מהווה דוגמה מצוינת למה שהצ'יפס עושים. הם לא תמיד מנצחים בקול תרועה רמה, אבל הם תמיד מוצאים את הדרך להשיג בדיוק מה שצריך. זה קרה בשני המחזורים האחרונים מול קליבלנד ואוקלנד, ומוקדם יותר מול סן דייגו - ניצחונות דחוקים מול יריבות שאינן מהטופ, שמושגים ביעילות מירבית.

קנזס סיטי. עשרה ניצחונות רצופים(צילום: רויטרס)

המפתח של הצ'יפס יהיה ביצירת יתרון. כשניצחו את הטקסנס, הם פתחו ב-0:14 מהיר לפני שההגנה של היריבה נכנסה לעניינים. ליוסטון יהיה קשה יותר לייצר את ההתקפה שתחזיר אותם מפיגור, ולכן קנזס סיטי צריכה לחפש את הפתיחה החזקה והסולידית, ואז לתת לטקסנס לרדוף אחריה. הם נראים כמו המועמדים לנצח במפגש הזה.

NFC

קרוליינה (1:15, 1)

הפרי הבשיל, והוא טעים, מזין ואיכותי. קאם ניוטון הנהדר כבר סומך יותר על היד מאשר פעם, ועם 45 טאצ'דאונים - 35 במסירה ועשרה בריצה - הוא אמור להיות ה-MVP של העונה. הוא לא היה יכול להיות טוב כל כך בלי קו הגנה שיגן עליו, ובעיקר בלי מי שיתפוס. טד גין נתן עונת שיא, והיכולת שלו הייתה עוד כלום לעומת גרג אולסן, שהשתדרג לשורה הראשונה של הטייט-אנדים בליגה.

קאם ניוטון. ה-MVP שבדרך(צילום: AP)

אי אפשר להשוות את האטרקטיביות של גולדן סטייט מה-NBA לזו של 'קרוליינה, אבל ההתפתחות והבנייה דומות. ניוטון קיבל את הזמן להפוך למי שהוא היום, הצוות סביבו הורכב בקפידה (לא לשכוח את הרץ המצוין ג'ונתן סטיוארט), והמרכיבים התמזגו. חשוב לציין שב-2013 לקרוליינה הייתה ההגנה השנייה הטיבה בליגה, והיא נשענה לא מעט עליה. משם היא הייתה יכולה לשפר את ההתקפה, והתמהיל הפך אותה למה שהיא היום. הפנת'רס מוכנים לזכייה בסופרבול.

אריזונה (3:13, 2)

לא שמישהו רואה את האפשרות שיזכו בסופרבול כמופרכת, אבל הקרדינלס נכנסים לפלייאוף מאותה עמדה בה בילו את רוב העונה - אאוטסיידרים. כמו שקרסון פאלמר הוא השחקן שחייבים לכלול בדיון על ה-MVP אבל מעשית כולם מדברים על המועמדים האחרים, כך גם הקבוצה שלו. הקרדינלס ממשיכים לתת הופעות רבגוניות ואיכותיות, והם נמצאים שם ברשימת המועמדות, אבל...

קרסון פאלמר. אאוטסיידר(צילום: רויטרס)

לוח המשחקים של אריזונה לא היה מהקשים בליגה, ושלוש מארבע ההופעות ההתקפיות הגרועות ביותר שלה הסתיימו בשלושת ההפסדים שלה. זה לא מעודד. ההגנות רק מתחדדות בפלייאוף, והקרדינלס - בעלי ההתקפה הטובה בליגה - בנויים לא מעט על הכוח הזה, על האנרגיות שעוד טאצ'דאון ועוד טאצ'דאון מכניסים. קשה יותר להתבסס על היבט כזה בשלב הזה של העונה.

מינסוטה (5:11, 3) - סיאטל (6:10, 6) (מחר)

אדריאן פיטרסון היה ענק העונה, אבל כדי שיהיה לה סיכוי, מינסוטה צריכה את טדי ברידג'ווטר בשיאו. הקוורטרבק הצעיר עוד יהיה שם דבר ב-NFL, וההתקדמות שלו השנה הייתה נהדרת, רק שעוד לא בטוח שיש לו יד לפלייאוף. ברידג'ווטר בוחר בקפידה את המסירות שלו, לא מאבד כדורים רבים - וגם לא מוסר טאצ'דאונים רבים (14 טאצ'דאונים לעומת 9 חטיפות). בניצחון הענק בגרין ביי הוא הגיע ל-99 יארד בלבד ב-10 מ-19, ועבר רק פעמיים העונה את רף 300 היארד. הווייקינגס יכולים לשכוח מכך שהרגליים של פיטרסון לבדן יסדרו להם התקפות. ברידג'ווטר יהיה חייב להתמודד באומץ עם ההגנה שמולו ולדחוף קדימה.

טדי ברידג'ווטר. בוחר את המסירות בקפידה(צילום: רויטרס)

ביתיות? תשכחו גם מזה. לפני מספר שבועות הוויקינגס אירחו את סיאטל. זה נגמר ב-7:38 לסיהוקס, במשחק בו ההתקפה המקומית השיגה 125 יארד בלבד! אליפות ה-NFC צפון היא הישג ענק עבור הווייקינגס. אבל בנקודת הזמן הזו, מול יריבה כזו, לא בטוח שהיא מסוגלת להגיע רחוק מכך העונה.

כי סיאטל פשוט טובה יותר כיום בכל פרמטר. אם במשחקים הראשונים הדברים עוד הלכו מעט עקום, קאם צ'נסלור חזר אחרי שענייני החוזה שלו הוסדרו ואיתו חזרה ההרתעה להגנה. הדבר המדהים הוא שסיאטל רק הפכה חזקה יותר ויותר ככל שהדברים היו קשים יותר. כמו האביר מ"הגביע הקדוש" של מונטי פייתון, שממשיך להילחם בכל פעם שמורידים לו איבר, הסיהוקס איבדו בזה אחר זה את ג'ימי גרהאם, מרשון לינץ' ותומאס רולס, ואיכשהו נוצר מזה תבשיל מושלם.

קאם צ'נסלור הודף כדור. חזר בזמן(צילום: AP)

ההיעדרות של גרהאם לא הייתה אמורה לפגוע נואשות בסיהוקס ממילא, כי הוא לא נתן מספרים כמו בניו אורלינס ושאר הטייט-אנדים ממלאים את מקומו בהצלחה. אבל לאבד את לינץ' (שחוזר מפציעה), לקבל יהלום בדמות הרוקי רולס, לאבד גם אותו ואז להוציא מים מהסלע עם כריסטין מייקל? מופלא. על ההצלחה הזו חתום ראסל ווילסון, ה-MVP של חצי העונה השני, שמשחק פוטבול מושלם. הוא הפך את דאג בולדווין מתופס בינוני למכונת טאצ'דאונים, ומפגין יכולת עוצרת נשימה.

וושינגטון (7:9, 4) - גרין ביי (6:10, 5) (מחר)

הרדסקינס הם הפתעת העונה, רק שהצד השני של המטבע הוא שככל הנראה מדובר בקבוצה החלשה ביותר בפלייאוף. ההישג שלהם מרשים, כי פילדלפיה, הג'איינטס ודאלאס שנותרו מתחתם ב-NFC מזרח הן קבוצות בעלות סגלים עדיפים, אבל בעוד כל אחת מהם התמודדה עם בעיה אחרת - אי התאמה בין המאמן לכוכבים, נפילה ברבעים האחרונים ופציעות (לפי הסדר) - הרדסקינס הוציאו מעצמם את המקסימום.

אלפרד מוריס. וושינגטון היא הפתעת העונה(צילום: רויטרס)

קירק קאזנס עבר עונה נפלאה והצדיק את מעמדו כקוורטרבק פותח, והיו כמה תצוגות יפות - אבל וושינגטון, חד וחלק, לא יכולה להיכלל באותה קטגוריה כמו כמה מהענקיות שהזכרנו. היא יכולה לקוות לעבור סיבוב אחד, אבל אם זה יקרה, זה יהיה פחות בזכותה ויותר באחריות גרין ביי.

הבעיה של הפקרס היא הקיצוניות בין הפסגה לקרקעית. בלי ג'ורדי נלסון, ובעונה בינונית ביותר של רנדל קוב ואדי לייסי, התופס והרץ הבכירים, ארון רוג'רס הצליח פה ושם לנפק תצוגות על, רק שבמקרים רבים אחרים הפקרס רשמו תצוגות על הפנים. זה קרה בהפסד הביתי לדטרויט, בהתפרקות באריזונה ובמפגש ראש בראש מול הווייקינגס בשבוע שעבר, בו המנצחים לא היו בשיאם - אלא פשוט נהנו מכך שגרין ביי שיחקה פוטבול גרוע, ונתנה במתנה את יתרון הביתיות ליריבה שלה.

רנדל קוב. בינוני ביותר(צילום: רויטרס)

ועדיין, מבחינת הכישרון בסגל, גרין ביי חזקה יותר. רוג'רס הוא רוג'רס, ג'יימס ג'ונס, ריצ'רד רוג'רס וג'יימס סטארקס מסוגלים בערב נתון להיות אלו שיכריעו את המשחק ולוושינגטון אין איזה שפן בשרוול שיכול לתפוס את הפקרס לא מוכנים. המשחק הזה נמצא לחלוטין בידיים של האורחים, שיכולים להשיג כל דבר בין הדחה בסיבוב הוויילד קארד לזכייה בסופרבול. הכל תלוי באיזה צד של המיטה הם יתעוררו בבוקר.