"העברים": לגעת בקסם של ענקים
יוצר הסדרה "העברים" מגיש את סיפורי החיים של יוצרים קנוניים כמו רחל וז'בוטינסקי - מתוך הבנה שהיכרות אישית עמם נותנת ליצירה שלהם ממד ועומק נוספים. אז הוא מחזיר אותם לחיים, ומאפשר לנו להזדהות איתם
אחרי שהפציע בערוץ 2 ואז בערוץ 8, מצא סוף סוף פרויקט "העברים" של יאיר קידר את ביתו הטבעי - ערוץ 1. בדיוק כשהערוץ הזה מפשק רגליים מעל לתהום ומתפלל לעתיד טוב יותר, הוא נותן קפיצה אחורה בזמן ומגיש את סיפורי חייהם של היוצרים הקנוניים בתרבות העברית (כולל נציג של מפואר יהדות המזרח - הפייטן המרוקני דוד בוזגלו). וכמו שעון שצודק אחת ל-24 שעות, מגשים הערוץ את ייעודו כערוץ ממלכתי - הנגשת פרויקטים תרבותיים מרחיבי דעת, אבל כאלה שלא יגרמו לכם להרגיש שחזרתם לבית ספר והעברתם את השעה האחרונה בשינון אנציקלופדיה.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"גירושים מאוחרים": טלוויזיה לפי הספר, וחבל
"לילה טוב עם אסף הראל": לצחוק כמו ילד
את י.ח ברנר, זלדה, רחל המשוררת, זאב ז׳בוטינסקי ובוזגלו, כאמור, תוכלו לפגוש בפרקי "העברים" החדשים, שהחלו אתמול (שבת), וגם כאן תככב התבנית ששלטה בפרקים הקודמים, שעסקו בלאה גולדברג ויונה וולך; מעבר לארכיון והראשים המדברים, קטעי היצירה מלווים בקריינות ומוגשים באמצעות אנימציה (סגנון שונה בכל פרק). הטכניקה הזאת, שיכול להיות שנוצרה כאילוץ בעקבות מצוקת חומרי ארכיון או כפתרון יצירתי לקושי להמיר חומר כתוב לטלוויזיוני, הפכה למרכיב הכי דומיננטי ב-DNA של הסדרה.
כבר היה מי שהאמין שבאנשים שהלכו והידקקו כשנדחקו אל ספרי ההיסטוריה שלנו, יש מספיק תשוקה ועומק כדי לעניין אותנו גם היום. קוראים לו מודי בר-און והוא יצר סדרה מהפנטת בשם "הכל אנשים". במובן מסוים קידר משתמש באותו עיקרון - הוא מבין שלכל אחד מהאנשים שבחר יש סיפור חיים שמרתק לא פחות מהיצירה שלו, ושהיכרות אישית עם האנשים האלה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, נותנת ליצירה שלהם ממד ועומק נוספים. אז הוא מחזיר אותם לחיים, מנסה להוריד מהם את האבק ולהשתחל לחיים הרגשיים שלהם. להפוך אותם מאוסף של עובדות כרונולוגיות יבשות לבערה של רגשות, קונפליקטים, יצרים. האלמנטים שנוכל להזדהות איתם, כי לא משנה כמה מים יזרמו ברחובות של כפר סבא או כמה יתקדם המין האנושי, הם כנראה כבר לא ישתנו.
קטעי היצירה שמובאים בשילוב עם האנימציה הופכים כל פרק לשיר קטן, פיוטי, כמעט מיסטי, שמשדרגים אותו מעבר לסיפור עצמו. הם מספקים בדיוק את הדבר שמספקת אמנות טובה - מין התרוממות רוח כמעט מכושפת שמאפשרת לנו לגעת לזמן מסוים בקסם, כזה שמתעלה מעל היום יום שלנו. מרגישים שקידר אוהב את היוצרים שלו, מרומם אותם מעל הבנאליות של היומיום ומעניק להם הילה של נשגבות.
באופן טבעי לא כל הפרקים אחידים ברמה שלהם, לא לכל סיפור חיים יש מספיק בשר כדי להחזיק פרק. הסיפורים של זאב ז׳בוטינסקי ויוסף חיים ברנר מן הסתם עשירים ומוחצנים יותר מזה של זלדה המופנמת, למשל, אבל כשבוחנים את הסדרה כמקשה אחת, השלם גדול מסכום חלקיו. ואולי עכשיו, אחרי ש"גדר חיה" נפסל ולתלמידי מערכת החינוך התפנה קצת זמן, הם יוכלו לנצל אותו ללימוד מועיל ואפילו מעניין על ז׳בוטינסקי וברנר.
