להכיר מישהו? בזבוז זמן. אני בטוח אפגע
מגיל 19 היה ברור לנועה שאין מכסה או סיר שמתאים לה. בכל פעם שבכל זאת ניסתה להכיר מישהו, היתה יוצאת מן הקשר עם שברון לב וקול מהדהד ש"נו, הרי זה היה ברור מראש". השבוע היא התארסה, והשינוי הזה לא הגיע מעצמו. אימון אישי
אם הייתי מקבלת שקל בכל פעם ששמעתי משפטים כמו "ניסיתי, זה לא עבד. למה שעכשיו יקרה משהו אחר?" או "אני כבר יודע/ת מה תהיה התוצאה, אז מה הטעם" - כנראה שכבר הייתי מולטימיליונרית. ככה זה, בג'ונגל של הדייטים, האפליקציות והחיפוש המתיש אחר החצי השני, נוחלים הרבה יותר מפלות רגשיות מהצלחות מרגשות, למרות שבסופו של דבר, צריך רק אחד או אחת כדי להצליח.
קעקוע של פיל
השבוע קיבלתי בוואטסאפ תמונה של קעקוע של פיל מנועה. זה בטח נשמע לכם מוזר, אבל זה קעקוע יפהפה שנועה הבטיחה לעצמה שתעשה כשתקבל הצעת נישואין. לפני שנתיים היא עוד היתה משוכנעת שאבדו הסיכויים שמשהו כזה בכלל יקרה. היא הגיעה אלי אחרי שהפסיקה לנסות, להאמין או לקוות שזה יצליח. בגיל 29 היא כבר ידעה שאין מכסה או סיר שמתאים לה, והאמינה בכל ליבה שנגזר עליה לחיות בגפה לנצח נצחים.
עוד בנושא:
אין רווקה שלא נתקלה בפרופיל מזויף
5 החלטות לשנה חדשה וזוגית יותר
נשים חושפות: כך תתחילו איתנו מבלי להטריד
למעשה, כבר בגיל 19 היה לה ברור שלה זה לא יקרה. עד אז, בגיל ההתבגרות, היו לה קשרים קצרים של גילאי העשרה וכולם הסתיימו במפח נפש, או במילים שלה "העיפו אותי מכל המדרגות", ואיי שם במהלך השירות הצבאי, היא הבינה שלה זה לא יקרה, שגורלה נחרץ. וזה לא שהיא לא ניסתה מאז, אבל היא עשתה זאת מעט פעמים, ותמיד זכתה באותה התוצאה - לב שבור וקול פנימי וסדוק שהדהד בראשה כמו אלף תופים "נו, זה הרי היה ברור מראש".
נועה הגיעה אלי בעקבות חברה טובה שלה שהמליצה, או יותר נכון - דחפה אותה וקנתה עבורה פגישה במתנה. מפוצצת בסקפטיות ועם עצב קיומי, היא גוללה את סיפורה וחתמה "הקארמה שלי הרי לא תשתנה, אני מקרה אבוד, תאמיני לי".
אמרתי לנועה וחשוב לי להדגיש גם כאן, שאני לא חושבת שכולם חייבים להיות בזוגיות, ממש לא. אבל אני חושבת שזה נכון כשזה מגיע מבחירה ולא מייאוש. יותר ויותר אנשים בוחרים שלא להיכנס למערכת זוגית, אבל כל עוד זה נשען על אמונה שסותרת כמיהה פנימית לאהוב ולהיות נאהבת - אז כנראה שצריך לטרוף את הקלפים, לעקור את האמונה המכשילה וליצור סיפור פנימי חדש.
בין סיום השירות הצבאי לתואר הראשון, למדתי שיעור מדהים על קצה גבול היכולת ועל כמה הכל נמצא רק אצלנו, בתפיסה. את הסיפור ששמעתי אז ומשפיע עלי עד היום החלטתי לספר לנועה: זה היה במנאלי, איי שם בצפון היבשת. יום אחד ראיתי פיל ענק ויפהפה, עצום ומרשים, קשור ליתד אחת קטנה. הפיל לא זז מאותה היתד, מקסימום הניף את החדק שלו, אבל לא ניסה ללכת. שעות!
ניגשתי אל ההודי, בעליו של הפיל, ובאנגלית רצוצה שהופכת בהודו לבליל אנגלי-הינדי-עברי, שאלתי אותו: "באבא, איך זה שהפיל הענק הזה לא הולך, תולש את היתד הקטנה ומפלס את דרכו אל החופש?"
"אה", ענה לי ההודי, "זה הכי פשוט. כשהפיל היה קטן קשרתי אותו למשהו, ענף או יתד, לא זוכר למה. הוא היה קטן ולא היה לו עדיין כוח, וככל שניסה להשתחרר הוא פשוט לא הצליח. עם השנים הפיל גדל, אבל מעולם לא ניסה להשתחרר עוד".
להשתחרר מהיתדות
נועה הלכה כל אותו שבוע עם הסיפור ועם התבוננות פנימית על היתדות שבחייה. היא גילתה שלא רק בתחום הזוגיות אלא בעוד כמה תחומים השתרבבו יתדות לחייה. בפגישה הבאה שלנו, נועה הגיעה אחרת. נימה קלה של התרגשות נשמעה בקולה. "החלטתי שאני משחררת את הסיפורים שסיפרתי לעצמי. את היתד המעפנה הזו. הרי אין סיבה שלי זה לא יקרה". היא סיפרה שדיברה עם כמה חברות טובות ועם אמא שלה שקרובה אליה מאוד, ומשהו בתוכה סוף סוף התבהר.
אין לכם מושג כמה מרגש זה לחוות את המטמורפוזה המהירה שאדם יכול לעבור כשרק מפילים לו אסימון אחד קטן. לא תמיד אפילו ברור מה זה הדבר הזה שתת המודע קולט ומחליט להרפות או לאמץ, אבל כשזה קורה, זה כמו קסם. אחרי האסימון הזה, הדרך של נועה הייתה פתלתלה, כמו דרכם של רבים שמחפשים זוגיות בעידן הזה. אבל החדשות הטובות הן שהיתה לה דרך. אחת לכמה זמן, אותה אמונה ישנה שבה והאפילה, אבל בכל פעם מחדש נועה עצרה את המפלה הרגשית והזכירה לעצמה שזו רק היתד הקטנה ההיא שננעצה אי שם בסוף גיל העשרה. היא אפילו התחילה ליהנות מהדרך, כי ככה זה כשיש אמונה.
והשבוע, השבוע זה קרה. היא ובן הזוג שלה בשנה האחרונה החליטו להתחתן. היתד הוסרה לצמיתות.
הכותבת מאמנת אישית וזוגית בנקודותיים - תהליכי זוגיות.
לפנייה לכתב/ת 
