הביטו למעלה, דיוויד בואי שב לגן עדן
כולם חשבו שזו בדיחה מקאברית, תעלול יחצני-אמנותי. אבל המציאות, גם זו הטרופה והמבריקה של מי שפרץ שוב ושוב את גבולות הרוקנ'רול והיצירה בכללותה - עלתה על כל דמיון. המוזיקאי האגדי דיוויד בואי הלך לעולמו, לא לפני שנגע בנפש של כולנו. אילת יגיל צעדה עמו בתחנות חייו, עד לפרידה
הציוץ היחיד של הבן של דיוויד בואי, דנקן ג'ונס, אישר את אשר יגורנו. בואי, אולי אחרון האייקונים האמיתיים של עולם הפופ, הזמר-כותב-מפיק-שחקן-רקדן המוכשר, אינו עוד. עד לאותו רגע רצינו, קיווינו שאותה הודעה מוזרה, מטלטלת, שפורסמה בדף הרשמי של בואי, לפיה הוא מת אמש (א') מסרטן, היתה מוזרה מכדי להיות אמיתית. תעלול יחצני שקיבל תפנית מקאברית, ודאי. בדיחה של האקרים, או אולי דרך להעניק סטירת לחי אמנותית לעולם, שרק לפני שלושה ימים חגג את קיומו של בואי ביום הולדתו ה-69, לראות את ההספדים נשפכים מכולם - מקניה ווסט דרך דיוויד קמרון ועד לוותיקן - ולקיים את השורה "כולם מכירים אותי עכשיו" מן הסינגל הטרי "Lazarus", אגב צחקוק קונדסי.
פרידה מדיוויד בואי:
מ"המבוך" ועד "זולנר": בואי של הקולנוע
העולם נפרד: "גאון שנפל מהשמיים"
להפוך דף עם זיגי: ספרים בהשראתו
על "Blackstar", אלבומו האחרון של בואי
אבל אי אפשר היה לטעות ולחשוב שג'ונס משתף פעולה עם בדיחה סרת טעם כל כך. לצד תמונה מקסימה של בואי ובנו התינוק, כתב הבוקר (ב') הבן: "עצוב ומצטער לומר שזה נכון. אהיה אופליין בזמן הקרוב. אהבה לכולם". ובכך סתם את הגולל על התקווה שמא, אולי, הכל יתגלה כחלום בלהות ובואי עוד איתנו, ולו לעוד "חמש שנים".
אבל הוא באמת אינו עוד. ומאות אלפי אנשים ברחבי העולם מרגישים היום כאילו איבדו אדם קרוב, למרות שלא פגשו אותו מעולם. ליתר דיוק, הם כן פגשו בו, בין אם בשיר במצעד הפזמונים, בסרט בכיכובו או בוידאו קליפ פורץ דרך, ומאז הוא חלק מעולמם. הוא נגע בנפשם ומלווה אותם, כשהם צופים בו ברכבת ההרים האמנותית שהיא הקריירה שלו, שבה חצה סגנונות ומגדרים, סאונדים ושיתופי פעולה, הכל לפי ראייתו האסתטית הבלתי מתפשרת ומוחו הקודח.
"Blackstar". לא הרבה נשאר ממייג'ור טום
שרשרת של פרידות
נדמה שבואי היה שאפתן מהרגע הראשון. שוב ושוב ניסה לפרוץ לעולם הפופ בתחילת דרכו. כסקסופוניסט בהרכב או כטרובדור סוליסט. הוא החליף שמות, תספורות, לייבלים ומנהלים עד שהגיעה ההצלחה המיוחלת ב-1969 עם "Space Oddity", מקדים בתשעה ימים את הנחיתה על הירח של אפולו 11. גיבור השיר, האסטרונאוט מייג'ור טום, ישוב כחוט השני לאורך שירים נוספים של בואי, עד שיימצא בקליפ של "Blackstar", שיר הנושא של האלבום האחרון, כגופה מרקיבה בחליפת חלל. רמז מטרים נוראי בשרשרת אינסופית של פרידות שבואי נטע לאורך השנים.
היום (ב'), בתוך האבל הפרטי-ציבורי שעובר כל אחד כשאליל שלו מסתלק מן העולם, קראתי את שלל ההספדים ומילות הפרידה שבורות הלב כשבחיקי התינוק שלי, בן שבועיים. מצחיק לחשוב שכשבואי קיים את "סיבוב הפרידה" הראשון שלו, ובהחלט לא אחרון, הייתי אני עצמי בת שבועיים.
אז, תחת הפרסונה פורצת הדרך של זיגי סטארדאסט, הכריז על הבמה בלונדון: "מכל ההופעות בסיבוב הזה, ההופעה הזאת תישאר איתנו לאורך זמן. לא רק שזה המופע האחרון בסיבוב, זה המופע האחרון שלנו אי פעם". המעריצים חשבו שמדובר בהתאבדות רוקנ'רול אמיתית כמו בשיר מן האלבום של זיגי סטארדאסט. אבל בואי, כמו בואי, לא חדל לעבוד לרגע. הוא השיל את הפרסונה של זיגי כמו עור נחש ודהר לשלב הבא.
מאז שנות השבעים ועד ימינו היו שיאים מופלאים - שני פרסי גראמי ושלושה פרסי בריט (לפני שנתיים היה בואי הזוכה המבוגר ביותר אי פעם לקבל את הפרס) וגם רגעי שפל - התמכרויות לקוקאין, ופאזה פרו-נאצית אומללה. היתה לקיחת חסות על שני אמנים נערצים שידעו תקופות קשות - איגי פופ ולו ריד - שבזכות האלבומים שבואי הפיק להם חזרו בגדול.
זיגי על הבמה. הוא עוד ישוב אלינו
והיתה, כמובן, המוזיקה: הפולק של תחילת הדרך, הגלאם של זיגי סטארדאסט, הסול הלבנבן של "Young Americans", טרילוגיית ברלין האפלה שיצר עם בריאן אינו וטוני ויסקונטי שעבד איתו משנת 1969 ועד לאלבום האחרון, "Let's Dance", האלבום הדאנסי שיצר עם נייל רוג'רס לתדהמת הטהרנים, הרוק של להקת "טין מאשין" איתה הוציא שני אלבומים, משחקי האלקטרוניקה ב"Outside" ו-"Earthling" וטביעת האצבע המוכרת כל כך של האיש, שאמר בראיון ב-2002: "לכל אורך הקריירה, עבדתי על אותו נושא בוריאציות שונות. המילים והנושאים שתמיד בחרתי לעסוק בהם עסקו כולם בבדידות, נטישה, חשש וחרדה - כל השיאים שבחיי האדם".
והיה גם המנעד של בואי כשחקן שנע בין רצינות דרמטית על הבמה ב"איש הפיל" בברודוויי ו"בעל" של ברכט בבי.בי.סי, לבין הופעות אורח משועשעות, מ"זולנדר" ועד "בובספוג".
רחוק, כל כך קרוב
והיו, כמובן, סיבובי ההופעות. אחד מהם הביא אותו כאן אלינו. בין האלבום "Outside", שהתנסה בסאונד תעשייתי לבין "Earthling" שהעז והצליח להיכנס לעורקי הדראם אנ' בייס שכבש באותה העת את צעירי לונדון בסערה, הגיע בואי להופעה יחידה בפארק הירקון, ביולי 1996.
כמעריצה ותיקה שהיתה בהופעה, הייתי שמחה להגיד שזה היה חלום שהתגשם. למרבה הצער, בואי שעל הבמה בתל אביב היה פלקטי ובלתי נגיש, וגם מהשורות הראשונות נראה כאילו הוא מקרין את הופעתו ולא נוכח בה באמת. אך זה לא באמת גרע ממידת ההערכה כלפיו, ואולי סייע לשמר את הריחוק החיזרי שטיפח בשקדנות כל השנים.
בואי בפארק הירקון ב-1996. פלקטי ולא נגיש
עשור אחר כך, ב-2006, בואי נתן את מה שבדיעבד התבררו כהופעותיו הפומביות האחרונות על במה. במאי ביצע עם דיוויד גילמור וריצ'רד רייט את שירו של סיד בארט "ארנולד ליין" במסגרת הופעתו של גילמור ברויאל אלברט הול בלונדון. בנובמבר היתה זו הופעה בת שלושה שירים במופע צדקה בניו יורק, במהלכה שר בדואט עם אלישיה קיז את "Changes", אותו שיר שהוציא בגיל 24 והיטיב לבטא את התנהלות הזיקית שלו לאורך השנים.
לפני שלוש שנים בדיוק, כשהעולם היה עסוק בציון יום הולדתו ה-66 של בואי אגב סיכומים וגעגועים לאיש שנעלם מהעין הציבורית אחרי צנתור פתע שעבר, הפתיע האיש עצמו והוציא שיר ראשון בתוך עשור, "Where Are We Now".
"Where are We Now". מתרפק על העבר במלוא הדרו
כרגיל, היה זה בואי המתעתע במיטבו - רלוונטי, אבל מתרפק על העבר. על מקומות שנהג לפקוד ואנשים שכבר אינם. לא נותן שיספידו אותו, אלא מספיד בעצמו ("אני מוליך את המתים", הוא שר שם). כמו שיירת הלוויה בקליפ החלוצי "Ashes To Ashes", הוא סיכם עוד פאזה והוציא אלבום בועט, "The Next Day". הסודיות המדהימה שבה הצליח ליצור את האלבום ההוא מהדהדת עכשיו ביתר שאת כשמבינים שהצליח אפילו לשמור בסוד מהציבור את העובדה שהוא חולה בסרטן בשנה וחצי האחרונות.
ויסקונטי, וודאי חברים נוספים ממקורביו, ידעו על מצבו וסייעו לבואי לסיים את יצירתו "בלאקסטאר" באופן מושלם ובזמן. בעידן בו כל תיק רפואי נחשף בידי TMZ ומקורות דומים, טוב שיש עוד מקומות שבהם מושא הסיקור הצליח לשלוט על מינון המידע, בלי חבר פמליה שמלשין על מילותיו האחרונות.
מייקל סי. הול עם "Lazarus" אצל סטיבן קולבר. בואי עבד על המחזמר כשהוא על ערש דווי
לפני כחודש עלה באוף-ברודוויי המחזמר "לזרוס", המבוסס על שיריו של בואי, בכיכובו של מייקל סי. הול ("דקסטר"). בואי היה מעורב בהפקה, אך היום אומר הבמאי איבו ואן הובה שבואי כבר לא יכול היה להגיע לחזרות ועבד כשהוא על ערש דווי. ואן הובה גילה גם כי הסרטן שלקח את בואי היה סרטן הכבד.
אלעזר המודרני
ב"בלאקסטאר", כיאה לאמן פרפורמנס מושלם, בואי המשיך לטעת רמזים ללכתו עד הרגע האחרון. שיר הנושא כולל את השורות: "משהו קרה ביום שמת / נשמה עלתה לגובה מטר וזזה הצידה / מישהו אחר נטל את מקומו וזעק בגבורה: 'אני כוכב שחור, אני כוכב שחור'".
הסינגל הבא, האחרון שיוציא בואי בחייו, הוא "Lazarus" (מתוך המחזמר). הוא כולל את השורות "הביטו למעלה, אני בגן עדן / יש לי צלקות שאי אפשר לראות". הרי לזרוס עצמו, או אלעזר מבית עניה, הוא דמות מן הברית החדשה שישו הקים לתחיה ארבעה ימים אחרי שמת, ומאז הפך לסמל בתרבות המערבית לתחייה מחודשת של מי שכבר הספידו אותו. כמה הולם.
בינתיים בעולם האמיתי, שבו נסים קורים לעתים רחוקות מדי, כבר אי אפשר להתנחם בעובדה שדיוויד בואי מתהלך בינינו ועוד יצליח להפתיע. ההפתעה האחרונה, הארורה, באה לנו היום בבוקר.
