לצלול עם דולפין קטלני באימון קומנדו
מחבר הספר על חיסול בן לאדן, לוחם "אריות הים", כתב גם על החיים ביחידת העילית האמריקנית. עם יציאת הספר בעברית ynet מביא מתוכו את הפרק המלא - "איך לשחות חמישים מטר מתחת למים בלי למות"
בהיתי לסירוגין אל מחוץ לחלון ההוא מאז איתרנו את הפגר המדמם של אריה הים על החוף באותו בוקר. חתך עצום פילח את צד גופו, והקרח סביבו היה אדום מדם. לווייתן קטלן אחראי לכך, או שכך לפחות סיפרו לנו המקומיים. הייתי נשאר להתבונן בנעשה, אך בתוך פחות משעה אני וחברַי לצוות 'אריות הים' היינו אמורים להיכנס לתוך אותם המים ולשתול פצצה בספינה של הצי האמריקני.
התנחמתי מעט בכך שעכשיו, לפחות, הקטלן שבע.
הייתי אז לוחם טרי ב'אריות הים', תשעה חודשים בלבד אחרי סיום קורס BUD/S, והיה מגניב לחזור ולהתאמן באלסקה. התרחיש היה פשוט למדי. על המחלקה שלי ב'אריות הים' הוטל לדַמות את האויב – כלומר, להיות "הרעים". תפקידנו היה לתקוף אוניית סער אמפיבית שעגנה מול המזח בקֶצ'יקַן, אלסקה. נדרשנו להתקרב בחשאי לכלי השיט כדי להתקין עליו מכשירי עיקוב. חלק מצוות האונייה, יחד עם מִכסָה קטנה של חיילים, ישמרו על האונייה ועל סביבותיה. המשימה שלהם היתה להתגונן מפני איום כמונו.
בזמן שהתכוננו המזח היה מכוסה בכחצי מטר שלג, והמים כמעט קפאו. אני מרחתי על פני צבע שחור ודחסתי את כל הבגדים החמים שלי מתחת לחליפת הצלילה.
אחד מחברי לצוות דפק על דלתי, ואני לקחתי את שאר הציוד שלי ויצאתי אליו. נפגשתי עם יתר חברי צוות 'האויב' במגרש החניה של המלון שלנו – ארבעתנו בחליפות צלילה ובפנים צבועות – ועלינו אל תא מטען של משאית בחברת הובלות. היינו המגויסים הטריים ביותר למחלקה.
אם החשכה, המים הקרים והלוויתנים הטורפים לא היו מפחידים מספיק, כעת הסתבר שעלינו לחשוש גם מפְליפֶּר, דולפין קטלני שארב לנו במצולות.
אני לא צוחק.
הצי הטיס שלושה דולפינים מסן דייגו לאלסקה במכלים מחוממים כדי שיוכלו לצוד אותנו. ליד כל אחת מדופנות ספינת היעד שלנו הוצב דולפין אחד בתוך כלוב, ואחד הסתובב חופשי במים. הדולפינים בכלובים אומנו להשתמש בסונאר שלהם לאיתור צוללנים. כששמעו אותנו מתקרבים, הם היו אמורים לעלות אל פני המים ולצלצל בפעמון שחובר אל הכלוב. או-אז יודיעו מאמני הדולפינים ברשת הקשר שהדולפין שמע משהו, וספינות הסיור יבואו לחפש אותנו.
כשהדולפין החופשי איתר צוללן, הוא תקף ואילץ אותו לעלות אל פני השטח. היינו צריכים להתמודד עם דולפין ענק ששחה במהירות שיא בתוך המים האפלים וחבט בנו שוב ושוב באפו, עד שעלינו אל פני השטח. בשום סיטואציה לא נעים לזנק אל תוך מים מקפיאים ואפלים באמצע הלילה, אך האפשרות שבכל רגע יסתער עליך בדהרה דולפין ענק הוסיפה עוד קצת מתח למשימה.
כמה שעות לפני שנכנסנו למים, צעדו שניים מחברי הצוות שלי, בבגדים רגילים, לאורך אחד הרציפים הסמוכים עם זוג בלוני צלילה. כשהתקרבו אל האונייה, הם פתחו את השסתומים שבראש הבלונים ושחררו מספיק אויר כדי להפריח בועות. חברי לצוות קשרו את הבלונים זה לזה, זרקו אותם לצד המזח, ולפני שהסתלקו הצליפו בחבל העוגן על המעקה. הבועות יצרו רעש לבן מתחת למים, שהסווה את התקרבותנו.
כעת, כשהבלונים כבר היו במים, אנחנו יצאנו מהמלון ונסענו לעבר הנהר שחיבר בין העיירה לתעלה. ישבנו בתוך תא המטען של המשאית והיטלטלנו בדרכי החתחתים של קצ'יקאן. מְכלים נחבטו בקירות, ושמעתי את הציוד שלנו מקרקש בתוכם. איש לא דיבר. אני הייתי בלחץ. לא הצטיינתי בשחייה, וידעתי שלא יהיה לי קל לנווט מתחת למים באפלה מוחלטת בזמן שדולפין קטלני מנסה לצוד אותי. אך מה שהפחיד אותי יותר מכול לא היה הדולפינים וגם לא הלווייתן, אלא השחייה אל האונייה.
צפו בקטע מראיון עם אוון (שם העט של הלוחם מאט ביסונט) על חיסול בן לאדן, מתוך התוכנית "60 דקות" ברשת CBS:
חלק גדול מהעיירה היה בנוי על רציף עץ שאליו עגנה האונייה. הגישה השגרתית היתה לשחות אליה דרך התעלה הראשית, שבמימיה הוצבו הדולפינים. אנחנו החלטנו לחמוק פנימה מתחת לרשת המזחים העצומה. אם נגיע מהנהר, עמודי התמך הגדולים שהחזיקו את המזח יסוו את תנועתנו. אך במקרה כזה היינו שוחים גם בחשכה מוחלטת דרך מבוך של עמודים ופסולת בניין. לא יכולנו להשתמש בפנסים מחשש שנמשוך אלינו את הדולפינים שמתחת למים או את השומרים שסיירו על הרציף מעלינו. היינו חייבים לגשש בשקט את דרכנו מעמוד לעמוד. ידענו שהשחייה הזו תסתמך כולה על חוש המישוש, בזמן שנפלס את דרכנו בתוך המים.
המשאית גלשה עד לעצירה ושמענו את הנהג – עוד אחד מאנשי הצוות שלנו – מדבר עם אחד המאבטחים. הדופק שלי זינק, וכולנו עצרנו את הנשימה יחד. אם יערכו חיפוש במשאית, הלכה המשימה. ישבנו כך רק כמה שניות, ככל הנראה בגלל עומס תנועה במחסום, אך היו אלה שניות מאוד ארוכות. ואז סוף-סוף שמעתי את טרטור המנוע, והתחלנו בנסיעה אל גדת הנחל.
הרגשתי שהמשאית מאיטה ואז עוצרת. הנהג כיבה את המנוע, וכעבור כמה שניות פתח במשיכה את הדלת האחורית. יצאתי מהמשאית יחד עם שלושת הצוללנים האחרים, וכיתתנו את רגלינו בשלג אל המים.
התחלקנו לזוגות ונקשרנו אלה לאלה בחבל כדי שאף אחד לא ילך לאיבוד. לא יכולתי להתרחק יותר ממטר ועשרים מבן הזוג שלי. בוססנו אל תוך המים. לקחתי שתי נשימות עמוקות, ארוכות ואיטיות, הרכבתי את הוַוסת שלי וירדתי אל מימי הנחל. משקפי המגן וציוד הצלילה שלנו היו מוכנים. זקפנו אגודלים זה אל זה והתחלנו לשקוע בתוך המים הקפואים. החנקתי התנשמות בהולה כשהמים הקרים שטפו את ראשי ואת פני. בתוך שניות השתררה עלטה מוחלטת.
"אני שונא לצלול," חשבתי.
הייתי לחוץ. זו היתה אחת המשימות הראשונות שלי – אף שזה היה אימון, נמצאנו בסביבה לא מבוקרת והסכנות היו אמיתיות – ואני לא הרגשתי לגמרי נוח בתוך המים. ידעתי שהשירות ב'אריות הים' כרוך במבצעים מתחת למים, אבל חששתי מהם. פרק המים בתוכנית האימונים של BUD/S היה לי קשה. הריצות הארוכות ושכיבות הסמיכה לא הטרידו אותי כהוא זה, אבל מבחני המים כן. לא גלשתי. גם לא הייתי שחיין דגול. כילד באלסקה מעולם לא שחיתי יותר מדי.
אני זוכר שפעם, כשכבר הייתי כמעט בגיל ההתבגרות, אבא שלי נתן לי אתגר: לחצות בשחייה את הנהר שמול ביתנו. הזרם דחף אותי תוך כדי שחייה איטית. כשהגעתי לגדה הנגדית, כבר הייתי מרוחק כמעט חצי קילומטר מהמקום שבו התחלתי. זה היה המרחק הכי גדול ששחיתי לפני שהגעתי ל-BUD/S. כשהייתי צריך לשחות חמישים מטר מתחת למים במהלך ה-BUD/S, הרגשתי את אותה תחושת מתח שתקפה אותי אז, כשהתכוננתי לצלילה מתחת למזח באלסקה.
השחייה מתחת למים לאורך חמישים מטרים היא אחד המבחנים הראשונים ב-BUD/S, ומי שנכשל בו מודח מהקורס. זה היה יום שמשי בחודש יוני, העננים התפוגגו וחשפו שמים תכולים. הבריכה שכנה מול מתחם האימונים של BUD/S בבסיס הצי קורונאדו, שנמצא מעברו השני של המפרץ בסן דייגו. ידענו שהמבחן מתקרב, ואווירה מתוחה אפפה את כולם, מהמפקדים ועד הצוערים. התגודדנו על שפת הבריכה בבגד ים קצר, ללא חולצה ויחפים, והקשבנו לתדרוך הבטיחות.
"אם אתם רוצים להישאר בקורס הזה, תצטרכו להשלים את המשחה הזה," אמר לנו המדריך כשהצטופפנו סביב המקפצה. "המפתח הוא להישאר רגועים ככל האפשר."
השחייה לא נמדדה בזמן. צריך היה פשוט לשחות חמישים מטרים בתוך בריכה בעומק ארבעה מטרים – לצלול ולעלות שוב בנשימה אחת. שחיינים-מצילים הוצבו מעלינו ומתחתינו בזמן ששחינו. רופאים ואמבולנס חיכו על שפת הבריכה למקרה חירום.
על הנייר המבחן היה פשוט. אך זה היה לפני שהמדריכים שללו מאיתנו כל יתרון אפשרי. אסור לזנק מהקיר. צריך להתקרב לשפת הבריכה עד שנוכל להתהפך לפנים בתוך המים, כך שביציאה קדימה לעבר הקצה הרחוק של הבריכה לא תהיה לנו שום תנופה.
המשחה התת-מימי היה חלק מהשלב הראשון ב-BUD/S, שכלל גם חמישה ימים וחצי מפרכים שנקראים "שבוע הגיהינום". במהלך שבוע הגיהינום כל מועמד ישן רק כארבע שעות במצטבר, אך רץ יותר משלוש מאות קילומטרים ומבצע אימונים גופניים במשך יותר מעשרים שעות ביום.
כל העניין ב-BUD/S הוא לאמן את המוח והגוף שלנו להשיג יותר ממה שנראה לנו אפשרי. זהו המבחן הראשון בתהליך הכשרתו של 'ארי-הים', ובעצם בכל הקריירה שלו. זה היה הרגע שבו נבין היטב את המוטו של 'אריות הים' - "היום הקל היחיד היה אתמול."
נדמה לי שלא הבנתי את זה אז, אבל BUD/S הוא בעצם שורה של לבני בניין שמתחילות במשחה מתחת למים ובשבוע הגיהינום בשלב הראשון, ולאחר מכן אימוני צלילה בשלב השני, ולבסוף אימונים בנשק ובחומרי נפץ בשלב האחרון. אנחנו מתחילים בעצם בצעדי תינוק, ובסופו של דבר עושים את הדברים שעלולים להרוג אותנו, אם לא נדע להתמודד איתם כהלכה. צריך לעבור כל אחד מהם כדי להמשיך הלאה. מי שנכשל פעם אחת, נפלט החוצה.
ידעתי, כמי שגדל באלסקה, שהשחייה תהיה החולשה הכי גדולה שלי. 'ארי-הים' שלמד איתי בקולג' לימד אותי לשחות בסגנון חזה וחתירה, וזה כל מה שנזקקתי לו. פרט לכך התאמנתי למשך סמסטר אחד עם נבחרת השחייה של הקולג'. ולמרות זאת, מכל המבחנים ב-BUD/S, המבחן הזה הדאיג אותי. ידעתי שזה להיות או לחדול. ידעתי שעם כל העייפות, הלחץ והפחד, אסור לי לתת לספק לחלחל לתוך ראשי. הייתי חייב להצליח.
אחרי תדרוך הבטיחות התיישבנו בטורים, צמודים-צמודים זה לזה, בבגדי הים הקצרים. מעבר לכתפי שמעתי את שכשוך המים, כשחברי לכיתה זינקו לתוך הבריכה. ערב קודם לכן לכולם היו המון עצות והמלצות. דיברנו על כך שצריך לנסות להישאר בעומק. לא רציתי להימצא בעומק של פחות מחצי מטר, שלא אתפתה לשרבב את הראש החוצה. החלטתי לנסות להישאר בעומק של כשני מטרים.
איש לא הוציא הגה בזמן שחיכיתי שיקראו בשמי. דקות ספורות לפני שניגשתי אל שפת הבריכה, לקחתי שתי נשימות עמוקות. רציתי להאט ככל האפשר את מחשבותי בניסיון להירגע ולהתמקד.
"זה קל," אמרתי לעצמי כשצעדתי אל קצה הבריכה. "כל המדריכים עשו את זה. זה לא בלתי אפשרי. תירגע."
כשהגיע תורי, קפצתי עם הרגליים קדימה אל תוך הבריכה ונעלמתי מתחת לפני המים. דחפתי את ראשי מטה ובעטתי ברגלי כדי להתהפך קדימה. פרץ המים שחדר אל תוך אפי הכריח אותי לפלוט החוצה חלק מהאוויר ששאפתי בנשימתי האחרונה. כבר מההתחלה היה לי לא נוח.
דחפתי את ידי לפנים והתחלתי להתקדם בשחיית חזה אל הקצה הרחוק של הבריכה. היה נדמה שהוא רחוק ממני כעשרים וחמישה מטרים. ידעתי שהמבחן הוא מאבק על מרחק, ולא על זמן. לא מיהרתי. העדפתי להתמקד בתנועות איטיות ומכוונות. אומרים ש"לאט זה חלק, וחלק זה מהר". הייתי ההוכחה החיה לכך, כשגלשתי לי קדימה מתחת לפני המים.
מבחינה פיזית הרגשתי טוב, אבל לא הצלחתי להפסיק לחשוב על כמה שהקיר נראה רחוק. בקרקעית הבריכה זיהיתי את אחד המדריכים שלנו. בפיו היה וסת שחובר לבלון צלילה. ראיתי שהוא עוקב אחרינו מלמטה, מוכן לזנק מעלה ולהציל אותנו אם נתחיל לטבוע.
מעלי היה מדריך נוסף, עם מסיכת צלילה ושנורקל, ששחה בקצב שלי. הוא נראה כמו טורף שמוכן לצלול לעבר טרפו.
כל המשחה נמשך כארבעים שניות עד דקה בלבד, אבל לי זה נראה הרבה יותר. הריאות שלי הזכירו לי שוב ושוב שאני זקוק לאוויר, והמוח שלי התחנן לעלות אל פני השטח. כשהתקרבתי אל הקיר, הסתובבתי והכנתי את רגלי לדחוף בכל הכוח. עכשיו היתה לי תנופה כדי לחזור למקום שבו התחלתי, וזו היתה תחושה טובה.
מצד שני, כבר לא יכולתי להתעלם עוד מהתבערה בתוך ריאותי. ידעתי שבקרוב אתחיל להסתחרר. זה השלב הראשון לפני עילפון. חִשבו על רפלקס ההקאה. הרגשתי את ראשי מתחיל להתנדנד, בעוד גופי מנסה להכריח אותי לנשום. תחושות פאניקה ראשונות החלו לעקצץ בי, אבל מיהרתי לדחוק אותן אל מעמקי ראשי. במקום זאת התמקדתי בתנועות האיטיות והמכוונות, ככל שהקיר הלך וגדל מול עיני.
"פשוט תמשיך לשחות," הפצרתי בעצמי. "תמשיך לשחות."
אבל את ההשתנקות לא יכולתי לעצור. זה לא היה משהו נפשי. זו היתה דרכו של הגוף שלי למרוד. הריאות שלי בערו, איימו לפרוץ החוצה מתוך החזה. המוח שלי נכנס לפאניקה, ויכולת המיקוד שלי הלכה ודעכה. זה לא טבעי, למנוע אוויר מהגוף. אנחנו מתוכנתים לשרוד, ואנחנו זקוקים לאוויר כדי לעשות זאת.
אבל אני נלחמתי בכל הכוח לשלוט במוחי. התמקדתי בקיר הרחוק, שלא הפסיק לגדול. הצבתי לעצמי יעד מחייב: להישאר מתחת למים. זה היה המבחן האמיתי הראשון. אם לא אוכל לעשות זאת בבריכה נקייה ומחוממת בשמש של סן דייגו, מה אעשה בצפון האוקיינוס האטלנטי בעת סערה?
בשלב מסוים הפסיק הסחרור, ועם כל תנועה התקרבתי אל הקיר. אבל הרגשתי גם שאני הולך ומאבד הכרה. שולי שדה הראייה שלי היטשטשו. עם כל תנועה החלה החשכה לסגור על עיני. כמו ערפל, הצל התחיל בשוליים, וידעתי שבתוך שניות ספורות אתעלף.
היה לי ברור שאני ליד הקיר. הושטתי יד כדי לגעת בו. כפות ידיים נוקשות אחזו בי מתחת לזרועותי. המדריכים שלו אותי מהמים כאילו תפסו דג שמן. נשמטתי על שפת הבריכה ולקחתי נשימה עמוקה. הרגשתי את ריאותי שואפות אוויר אל עומקן, וגופי נרגע. לקחתי עוד כמה נשימות עמוקות ואז ניסיתי לקום.
"תמשיך לשכב," שמעתי את אחד המדריכים נובח עלי.
הנחתי שוב את ראשי על הרצפה החמימה של שפת הבריכה. נדיר לשמוע מדריך ב-BUD/S שפוקד עליך לנוח, ולא היתה לי שום כוונה לפספס את ההזדמנות הזו. חברי לכיתה סיימו בזה אחר זה. ראיתי את המדריכים מניחים את גופו הרופס של אחד מהם על הרצפה. הוא היה מעולף לגמרי. אחרי כמה נשימות מהירות הוא השתנק וחזר להכרה אגב שיעולים. ברגע שהתעשת, הוא נשא את מבטו אל המדריך הקרוב ביותר.
"הצלחתי?"
העובדה שרק שניות קודם לכן הוא היה מחוסר הכרה נראתה לו שולית. הבנתי אותו כי גם אני, כמוהו, לא רציתי להיכשל. כישלון היה כמעט גרוע ממוות.
"אל תקום," אמר המדריך. "תירגע."
נהניתי מהשמש על גבי. זה היה גן עדן לכמה שניות. המדריכים ראו שאני בסדר.
"קום כבר וגש לטור של העוברים. עשית את זה." המילים נעמו לאוזני.
מי שצולח את BUD/S מעולם לא חשב שהוא ייכשל. זהו קורס אכזרי שאילץ אותי לחפור בתוך עצמי ולגלות את הכוחות. לרגע לא פיקפקתי בעצמי. ידעתי שאעבור. נראה לי שאנשים רואים את ביטחונם העצמי של 'אריות הים' וטועים לראות בו שחצנות. אבל אחרי השחייה מתחת למים, אחרי שבוע הגיהינום ואחרי אימוני הצלילה, שבהם המדריכים עושים כמיטב יכולתם להטביע אותך – אחרי כל אלה אנחנו מודעים לגבולות שלנו ויודעים איך לעקוף אותם. במהלך BUD/S התגברתי על עשרות מכשולים שנראו לי בלתי עבירים בשעתו, וזה נסך בי את הביטחון שאוכל לעשות זאת שוב.
אבל עכשיו, בעודי מיטלטל בתוך הנהר הכמעט-קפוא באלסקה, תחושת הביטחון הזו לא באה לי בקלות. לא הייתי בטוח שאוכל לעשות זאת, אך כבר הייתי קשור לחברי והתקרבנו ליציאה אל המזח, כך שלא היתה לי ברירה.
אחרי דקות ספורות לא יכולתי עוד להרגיש את פני. הנחנו לזרם לדחוף אותנו לעבר הנמל. רוחבו של ערוץ קצ'יקאן הוא שישה מטרים בשיאו, ועומקו כמטר וחצי בלבד, וכך היטלטלנו לנו קצת מעל למים עד שחצינו את הגשר הראשון. השתמשנו בציוד צלילה תוצרת 'דראגר', הבנוי על חמצן טהור. כך לא נוצרים בועות כשמוציאים אוויר, והתנועה שקטה יותר.
כשחלפנו מתחת לגשר, שמעתי את השלג נגרס תחת צמיגי המכוניות מעלינו. איפשהו למעלה ראיתי שומרים מפטרלים. זרקורים מן הספינה סרקו את המים השחורים בחיפוש אחרינו.
מתחת לגשר המים היו עמוקים יותר, ולפני שחצינו אותם נכנסנו אל מתחת לפני המים. היה קשה לראות משהו בתוך המים השחורים. שחינו אל הגדה הימנית והתחלנו לחפש מעבר בין העמודים שייקח אותנו אל מתחת למזח.
הרגשתי את החבל מושך את החגורה שלי כששותפי שחה לצדי. מצאתי את קצה העמוד הראשון, זיהיתי את הכיוון שאליו עלי לנוע וצללתי עוד יותר אל תוך החשכה. שלחתי את ידי קדימה, ובעזרת תנועות רגליים עברתי לאט את העמוד הראשון. כף ידי התחככה בו ושקעה באצות הירוקות שנדבקו אל העץ.
בכל רגע ציפיתי להרגיש את חוטמו של הדולפין חובט בי ומעלה אותי בכוח אל מעל למים. פילסנו את דרכנו בזחילה יותר מאשר בשחייה, מבעד למבוך העמודים מכוסי האצות.
הקרקעית היתה מלאה בפסולת בניין. הסנפירים שלי התחככו כמה פעמים במתכת ובאשפה. בכל פעם שהתקרבנו לעמוד, היינו צריכים להיזהר ממסמרים משוננים. אם חליפת הצלילה שלנו תנוקב, לא יהיה לנו רק קר; זה עלול להיות קטלני, משום שהיא תתמלא במים, ואי-אפשר יהיה לעלות אל פני השטח. טביעה היתה אפשרות אמיתית.
ידעתי ששותפי לשחייה קרוב לפי החבל המתוח. היה כל כך חשוך, שאני זוכר שהרמתי את כף ידי והצבתי אותה מול פני. לא יכולתי לראות דבר. מלבד החשכה היינו צריכים להתמודד גם עם הקור. מעבר לקור, חששנו גם מהדולפינים, ומלבד הדולפינים היינו צריכים לחשוש גם שנלך לאיבוד מתחת לעיר שנבנתה על עמודים. התחושה היתה קלאוסטרופובית.
בקושי הצלחתי לפענח את הכיתוב על המצפן הירוק שזהר על מפרק כף ידי. ניסיתי לשמור על קצב קבוע ולהתקדם בכיוון הנכון, אך אחת למטר או שניים נאלצתי לחמוק מאיזה עמוד. רק אחרי שעה הגענו לספינה. נשמתי לרווחה כשהגענו סוף-סוף. יש משהו מפתיע בשחייה בתוך עלטה מוחלטת עם הידיים קדימה והיתקלות בגופה העצום של ספינת קרב. אתה מרגיש כל כך קטן פתאום. הייתי מאוד מרוצה מעצמי שהצלחתי, כשפתאום קלטתי שעשינו רק חצי עבודה. להשלמת המשימה היה עלינו להניח את המתקן ולחזור למשאית בלי להיחשף.
במבט מתחת לקו המים, הספינה נראתה עצומת ממדים. העברתי את ידי עטוית הכפפה על הפלדה הנוקשה וחיכיתי שהשותף שלי יוריד את המוט הטלסקופי שהוצמד לגבי. הוא דמה למוטות שמשמשים להחלפת אותיות בשלטי תחנות דלק. בראש המוט היו מגנטים ורוֹלֶרים. שלפתי את אחת מפצצות-הדמה מתוך נרתיק שנתלה על החגורה שלי וחיברתי אותו אל ראש המוט. העברתי את ידי על הגלגלים שבראש המוט כדי לוודא שהם מסתובבים בחופשיות וטפחתי על כתפו של השותף שלי. הוא הניח את הרולרים על מעטפת הספינה, החליק לאט את מתקן-הדמה במעלה הדופן ונתן לו להתגלגל עד שהגיע למקומו. המתקן נצמד לספינה בעזרת מגנטים. כשפרץ את קו המים, הצמדנו את המגנטים של המתקן קרוב מדי אל מעטפת הספינה. הרגשתי מעין חבטה עמומה כשהוא נלפת בגוף הספינה. דחפתי את העמוד הנה והנה עד שהפצצה התנתקה. חששתי שמא רעש המגנט שדחף את המתקן קדימה הסגיר את מיקומנו.
עצמתי את עיני וניסיתי להתרכז. פעלתי לפי תחושה בלבד. ממילא לא יכולתי לראות דבר, והמוח שלי תיעתע בי. כל הזמן ראיתי תנועה בתוך המים השחורים. בכל פעם לבי החל לדהור בציפייה לאיזה דולפין או לווייתן קטלן שיתנגש בצד גופי במלוא המהירות.
סנטימטר אחר סנטימטר החלקנו את המתקן במעלה גוף הספינה, עד שהגיע אל קו הסימון בגובה מטר.
לאחר שהצבנו את המתקן השני במקומו, עזר לי השותף שלי לקפל בחזרה את המוט. הוא הצמיד אותו בתנועה חדה אל גבי, והתחלנו בשחייה הארוכה והקרה בחזרה אל המקום שבו הורידה אותנו המשאית. חשנו הקלה עצומה כששחינו מתחת לגשר. הפעם עברו מעלינו פחות מכוניות, ולאור פנס שעמד לצד הכביש ראיתי ששלג התחיל שוב לרדת. הייתי עייף ומרוט עצבים אחרי שעבדתי הרבה יותר משעתיים בחשכה גמורה. אבל בתוך ראשי ידעתי שההקלה היחידה מחכה בקצה הנחל, בתא המטען של משאית ההובלות.
רגלי רעדו כשעמדתי על החוף. מישהו זרק עלי שמיכה ועזר לי לגרור את הציוד שלי אל המשאית. בקושי הצלחתי לדבר כי התחושה עדיין לא חזרה לפנַי. כעבור כמה דקות כבר נמצאתי שוב באפלה, כשהמשאית טירטרה בדרכה חזרה למלון. לא הרגשתי את הפנים, אבל ידעתי שאני מחייך.
היינו חבורה של מגויסים טריים מ-BUD/S והצלחנו להשלים את המשימה. זו אמנם היתה משימת אימון, אבל הצלילה מתחת למזח לא היתה קלה. כבר יצאנו בעבר למשימות אימון, אך הפעם הקצין שלנו הפקיד בידינו את מלאכת התכנון והביצוע, ועמדנו בזה. תחושת האמון היתה נעימה.
"מישהו ראה את הדולפין?" שאל אחד מחברי לצוות.
"לא," אמרתי. "לא ראיתי כלום."
"בכל פעם שהרגשתי את המים זזים נדרכתי, והתכוננתי לאיזו מכה שתעיף אותי קיבינימט," אמר השותף שלי.
מסתבר שהדולפין ששחה חופשי זיהה את סעודת הדגים הענקית שחיכתה לו בנמל והסתלק. שני הדולפינים בכלובים – שהיו רגילים למפרץ סן דייגו החמים – נשארו קרוב לפני המים, ופעם בעשר דקות צילצלו בפעמון כדי לקבל דג. גם הדולפינים, בדיוק כמונו, לא רצו להימצא במים הקרים. הרעש הבלתי פוסק מבלוני הצלילה הסווה את התקרבותנו מאוזניהם, ואיש לא ראה ולא שמע אותנו שותלים את פצצות הדמה. הצלחנו במשימה, ממש כך.
הייתי בלחץ כל הזמן. אבל אותו ריכוז ששימש אותי לצלוח את המשימה הוא שעזר לי לצלוח גם את חמישים המטרים מתחת למים ב-BUD/S. הביטחון שלי הלך והתעצם, אם כי עדיין לא הגיע למאה אחוזים. כמה שנים לאחר מכן, כשכבר נקלעתי לקרבות, לא יכולתי להתמקד בשלילי – בחושך, במים הקרים, בדולפינים הקטלניים. ברגע שמתחילה הלחימה, אין מקום לשום מחשבה על כישלון או ויתור. בדיעבד, אני מבין שהביטחון שלי התחזק עם כל פיסת ניסיון שצברתי באימון ובקרב. תחושת התכלית שהנחילו לי הורי הזניקה אותי לדרך, וברגע שהצטרף אליה ביטחון עצמי, הייתי בדרכי להפוך לאיש מבצעים אפקטיבי שהוא נכס לצוות.
ועדיין, כמובן, היה לי עוד הרבה מה ללמוד.
הספר "לא גיבור" יצא לאור בהצאת "כתר" | מאנגלית: גיא הרלינג | 221 עמ'
לפנייה לכתב/ת 
