"כל יום חזרתי מבית ספר עצובה ובודדה"
"ילדים מהכיתה צחקו עלי שאני שמנה ומדי פעם היו שמים לי רגל כדי שאפול, אבל השתדלתי להסתיר את זה מההורים שלי כי התביישתי ופחדתי". גלי, נערה בת 17, מספרת על הימים הקשים שעברו עליה ועל נקודת המפנה שהגיעה בסוף
גלי, נערה אמיצה בת 17 מירושלים, הסכימה לשתף אותנו בסיפור הבריונות הקשה והמתמשך שעברה; מהעלבונות הקשים בכיתה א׳, דרך הדיכאון, ניסיונות הפגיעה העצמית והאשפוז הפסיכיאטרי ועד השקט הנפשי שמצאה, שמאפשר לה לעזור לקורבנות אחרים ולהרים אותם מנקודות השפל העמוקות ביותר. הנה סיפורה:
"לא היה לי מושג שזו רק ההתחלה"
"עכשיו כשאני חושבת על זה, אני מבינה כמה עצוב שאחד הזיכרונות הראשונים שלי הוא מקרה בריונות שחוויתי בכיתה א'. ממש ליד בית הספר היה גן שעשועים, וליד מתחם המשחקים היו סלעים. שיחקתי שם עם כמה ילדים, ולפתע שני בנים ניגשו אליי, דחפו אותי בחוזקה וגלגלו אותי בין הסלעים.
"אני זוכרת שנפצעתי, אני זוכרת שזה כאב ממש ואני זוכרת שלא היה לי מושג שזו רק ההתחלה. התחלה של מה שהפך להיות סיפור חיי. עם הזמן הפכה האלימות הפיזית והמילולית לשגרה. היה בריון אחד קבוע שנהג לצחוק עליי בלי הפסקה שאני מלאה. הוא סחף אחריו עשרות ילדים נוספים מהכיתה, מהכיתה המקבילה ואפילו סתם ילדים שאני לא מכירה, וכולם צחקו עליי והקניטו אותי. בהתחלה היו קוראים לי 'שמנה', 'דבה', 'פילה', 'פרה' וכל מיני עלבונות שקשורים למשקל ולגובה שלי (תמיד הייתי מלאה). עם הזמן החלו לכנות אותי גם 'מפגרת', 'זונה' ו'מכוערת' כל יום, כל היום.
"מפעם לפעם היו מורידים לי סטירות או שמים לי רגל כדי שאפול בכל פעם שהתקרבתי אליהם. אני כמעט לא זוכרת את תקופת בית הספר היסודי, או יותר נכון - אני מעדיפה לשכוח. הדחקתי את רוב זמני שם ובמקום זיכרונות ילדות כיפיים ויפים נותרתי עם זיכרון עמום של כמה חברות בודדות והרבה התעללות. לקראת סוף כיתה ו׳, עם הרישום לחטיבה, התחילו דיבורים על מעבר דירה. אני זוכרת את השמחה ואת ההתרגשות שאחזו בי ביום שההורים אמרו לי שזה סופי, שעוברים לעיר אחרת. הנחתי שזה יהיה הסוף להצקות ואולי סוף־סוף החיים יהיו קצת יותר טובים. טעיתי.
"מצאתי את עצמי שוב לבד"
"בהתחלה הכול הלך חלק, והרגשתי שמקבלים אותי. אפילו הוסיפו אותי לרשימות החברים בפייסבוק! אבל, לצערי, הביישנות שלי מנעה ממני לפתח שיחות וקשרים, ומהר מאוד מצאתי את עצמי שוב לבד. נראה לי שלילדים קל יותר להיטפל למי שנראה הכי חלש ושקט. בכל מקרה, הכול חזר אליי בבום; ההצקות, המילים הקשות. בכל יום חזרתי הביתה עצובה ובודדה, אבל השתדלתי ככל שיכולתי - אולי מפחד, אולי מבושה - להסתיר את זה מההורים שלי, מהאחים, מכולם.
"כל מה ששמרתי בבטן היה מתפרץ במיטה, ומדי לילה הייתי משחזרת בראשי את היום שהיה ובוכה. בקושי הצלחתי להחזיק את עצמי, עד שביום חלוקת תעודות המחצית של כיתה ז׳ קרה משהו שאני זוכרת בתור אירוע השיא. כל אחד הגיע בתורו לקחת את התעודה ולשוחח עם המחנכת, וכשבאתי להיכנס, ילדה אחת דחפה אותי וקיללה אותי, ושאר הילדים עמדו מסביב וצחקו. זה פשוט שבר אותי. הרגשתי שאני לא מסוגלת להישאר שם וחזרתי הביתה בלי התעודה. כשההורים שלי ראו שחזרתי בלעדיה, הם החלו לחקור ולשאול שאלות עד שבסופו של דבר סיפרתי להם הכול. הם דיברו עם המחנכת, והיא הבטיחה לטפל בזה, אבל לצערי, היא לא עשתה דבר כדי לשפר את המצב.
"החלטתי להילחם על החיים שלי"
"הדימוי העצמי שלי המשיך להידרדר. לאט־לאט החלו לעלות בי מחשבות רעות על התאבדות ועל פגיעה עצמית. לא רציתי לחוות את הכאב הזה יותר ויום אחד פשוט עשיתי את זה, פגעתי בעצמי. למזלי, ילדה מהכיתה קלטה את זה ודיווחה ליועצת. היועצת דיברה עם ההורים שלי, וכך מצאתי את עצמי בטיפול פסיכולוגי. עם המעבר לתיכון ועם הטיפול הרגשתי שהמצב משתפר, אבל אז חבר בגילי שהכרתי באינטרנט התאבד, וזה לגמרי שבר אותי.
"המחשבות האובדניות חזרו, ובאמצע כיתה י' אושפזתי במחלקה פסיכיאטרית למעלה מארבעה חודשים. אחרי שהשתחררתי, החלטתי להילחם על החיים שלי, פשוטו כמשמעו. יום־יום נלחמתי בדיכאון, בהפרעת האכילה, בפגיעה העצמית.
"חזרתי להשקיע בלימודים, החלטתי שאני רוצה לצאת למסע לפולין והתרגשתי לקראת הגיוס הקרב. במבט לאחור אני חושבת שהמטרות הברורות הן שחיזקו אותי, והאמת שהצלחתי די יפה. גם מבחינה חברתית המצב השתפר - היו לי כמה חברות קרובות שעשו לי טוב, והבנתי שזה מספיק.
"כיום הבריונות שאני חווה פחתה ברמה ניכרת. לא אשקר, לפעמים זורקים לי איזו הערה, וזה אכן מעליב, אבל למדתי לא לייחס לזה חשיבות. הדחקתי את הבריונות שחוויתי עד כמה שרק אפשר, אבל זה חלק בלתי נפרד ממני. הדברים שחוויתי במשך השנים יישארו לנצח כצלקות בגופי - אמנם לא כואבות כמו פעם, אך אי אפשר לפספס אותן. לפעמים יוצא לי לחשוב בלי סיבה על מקרה כזה או אחר שעברתי, לפעמים אני גם בוכה, אבל היום כבר קל לי יותר לעכל את זה ולקבל את העובדה שגם הסטירה הכואבת הזו או הקללה המעליבה ההיא בנו את מי שאני היום, לטוב ולרע".
הכתבה המלאה מתפרסמת היום (ד') במגזין ראש אחד
לפנייה לכתב/ת 
