דוקבאסטרים: סרטי דוקו מתעלקים על הוליווד
ההפקה רבת התקציב "אוורסט" לוותה על ידי שני פרויקטים דוקומנטרים על מטפסי הרים, המותחן "סיקאריו" יצא בסמיכות לסרט "ארץ הקרטל" שצולם באותם אזורים על הגבול עם מכסיקו. יותר ויותר יוצרי דוקו מתאימים עצמם לסדר היום ההוליוודי, כטפילים של שוברי הקופות. קבלו את הדוקבאסטרים
בסתיו האחרון, ב-18 בספטמבר ליתר דיוק, יצא לבתי הקולנוע בארצות הברית "אוורסט" - סרטו המושקע והמצוין של הבמאי בלתזאר קורמאקור, המבוסס על סיפורה האמיתי של משלחת מטפסי הרים שנתקעה בדרכה לפסגה ב-1996 ואיבדה 12 מחבריה. ההפקה מבית אולפני יוניברסל נהנתה מתקציב נדיב של 55 מיליון דולר, והשתתפו בה ג'ייק ג'ילנהול, ג'וש ברולין, ג'ייסון קלארק, קירה נייטלי ושחקנים נוספים שהוסיפו לנופים המושלגים של הסרט אבק כוכבים. אחרי הקרנת הבכורה בפתיחת פסטיבל ונציה התחילה ההפצה עם בליץ שגרתי של יחסי ציבור: ראיונות, תוכניות אירוח וספוטים בטלוויזיה.
מאמצי היח"צנים לא ממש הועילו להצלחת "אוורסט" בקופות, והוא גרף קצת יותר מ-43 מיליון דולר בארצות הברית. ובכל זאת, היה מי שנהנה מהשקעת המפיצים. כחודש לפני יציאתו, עלה לאקרנים "מרו" ("Meru") - סרט דוקומנטרי מרהיב שעוסק ב...מטפסי הרים. שבועיים לאחר יציאת אוורסט, בתחילת אוקטובר, הצטרף למפולת השלגים הקולנועית הזאת "שרפּה" ("Sherpa") - סרט דוקומנטרי שעוסק גם הוא ב...מטפסי הרים, ובשרפים הנפאלים שמסייעים להם בכיבוש האוורסט. איך ייתכן שכולם הופצו באותה מסגרת זמן? לא מדובר בצירוף מקרים.
תופעת הטפילות מוכרת בהוליווד, שלא פעם מנהלת מאבקים עם הפרזיטים - ובראשם אלו מחברת ההפקות אסיילום הידועים לשמצה. אלו עשו לעצמם מנהג - מגונה, יש האומרים - ליזום הפקות דלות תקציב וטראשיות בהשראת סדר היום והלו"ז שמכתיבים האולפנים הגדולים והבלוקבאסטרים שמופקים בחסותם. החיקויים הזולים הללו מכונים מוקבאסטרים. כזה למשל היה "אטלנטיק רים" שהשיקו באסיילום בסמיכות ליציאת "פסיפיק רים", או סרטי ה"Transmorphers" המקבילים ל"רובוטריקים". סרטי דוקו כמו "מרו" ו"שרפה" אינם מוקבאסטרים, אך הם בכל זאת טפיליים ולכן נכנה אותם פה "דוקבאסטרים".
כשחושבים על זה, מדובר בתופעה טבעית לגמרי. הפצתם של סרטים דוקומנטרים מורכבת ומסובכת יותר מלהיטים קופתיים. הם מוקרנים בבתי קולנוע מעטים יחסית, וכדי למשוך את תשומת לב הקהל והתקשורת, יש למצוא איזשהו הקשר אקטואלי. כיוון שאת מהדורות החדשות קשה להדביק, הרעש שנלווה לבלוקבאסטרים (שתאריך יציאתם נקבע מראש) הוא משהו יציב יותר להיאחז בו - בהנחה שיש קשר כלשהו, קלוש ככל שיהיה.
ויש בזה גם מן הצדק. דוקומנטריסטים מחפשים בנרות (ואם יש להם תקציב גם בפנסי תאורה ומצלמה משוכללת) סיפורים טובים - כדי להאיר באור שונה ארועים ידועים, או לחשוף סיפורים שלא הכרנו. לא פעם הוליווד שואבת השראה מהגילויים שלהם ומפיקה בהשראתם סרטים עלילתיים - למשל "על חבל דק" של רוברט זמקיס שגולל את מעללי הלוליין פיליפ פטי, כפי שסופרו בסרט הדוקומנטרי זוכה האוסקר "איש על חבל", או העיבוד מבית דיסני ל"הדולפין" של דני מנקין ויונתן ניר. על כן מתקבל על הדעת שגם המתעדים ייהנו קצת מכל הזוהר ההוליוודי הזה.
בעצם "מרו", שקיבל את פני הפקת הענק ההוליוודית "אוורסט", הוא בגדר תוסף מידע חשוב. מי שתהה מדוע המטפסים המוזרים האלה שמים נפשם בכפם ובייתדם, קיבל תשובה חלקית אך אותנטית במסע המצולם של קונרד אנקר, רנאן אוצטורק וג'ימי צ'ין (שגם ביים) לפסגת ההר המסוכן שבהימאליה. העיתונאי והסופר ג'ון קרקואר שהתכחש ל"אוורסט" (אף שהתסריט מבוסס על כתביו מאזור האסון, והוא אף מגולם בסרט על ידי מייקל קלי), מופיע פה בעצמו. הוא מהלל את שלושת המטפסים ומלווה בפרשנותו את האתגרים האישיים, הנפשיים והפיזיים בדרך לפסגה.
מול המטפסים החובבים מן המערב, עומדים שוכני ההימלאיה בני שבט השרפה, שטיפוס הרים הפך לשיגרה בשבילם, והם מתפרנסים כצוות תומך לתיירים. שניים מהם מופיעים ב"אוורסט", אבל הבמאית ג'ניפר פידום הקדישה למקומיים סרט משלהם -"שרפה", הסוקר את השינויים שעברו בעקבות חשיפתם למשלחות המטפסים מארצות הברית ואירופה. מפולת שלגים אדירה שהתרחשה בעיצומם של הצילומים הפכה את התיעוד לסרט אסונות.
הבמאי דני וילנב ואנשיו בוודאי התאכזבו מכך שמותחן האקשן המצוין שיצרו "סיקאריו" לא נכלל בין המועמדים לסרט הטוב באוסקר (הוא כן מועמד לפרסי הצילום, הפסקול ועריכת הסאונד). היוצרים יכולים אולי להתנחם בכך ש"ארץ הקרטל" ("Cartel Land") של מת'יו היינמן מועמד לפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר ובהחלט עשוי לזכות בו. למעשה, שני הסרטים מתרחשים באותו אזור - משני צדי הגבול של ארצות הברית עם מכסיקו. שם מתרחשת מלחמה של ממש. אם חשבתם שווילנב בדה אותה מתוך התסריט העלילתי שלו, מגיע היינמן וחושף את פניה המכוערים מן השטח.
היינמן בן ה-32 - בחור יהודי חביב מניו יורק - לקח את המצלמה שלו ויצא לשוטט איתה באזורי הגבול. מהצד האמריקני הוא גילה אנשים שלוקחים את החוק (ונשק חם) לידיים בניסיון למנוע הגירה מדרום. מהצד המכסיקני הוא גילה גם אנשים שלוקחים את החוק (ונשק חם) לידיים בעיקר כי אף אחד אחר לא עושה זאת בשבילם במאבק כנגד הקרטלים. תככים ומזימות, שחיתויות ומפגני אלימות מפחידים מלווים את המציאות האכזרית שנקלטת בעדשת המצלמה, ומראה אוכלוסיה אזרחית שקמלה מול פריחת עסקי הסמים באזור.
אחד מהסרטים שיתמודדו עם "ארץ הקרטל" על האוסקר הוא "מה קרה, גברת סימון?" של ליז גרבוס - דיוקן רגיש וממצה של יוצרת המוזיקה האהובה והמוערכת. במקרה או שלא במקרה, בחודשים הקרובים אמור לצאת לאקרנים סרט ביוגרפי על סימון בבימויה של סינתייה מורט. ב"נינה" זואי סלדנה מגלמת את מי שידועה כ"הכהנת הגדולה של הסול" ולצדה גם דיוויד אוילואו ומייק אפס (שיגלם את הקומיקאי המנוח ריצ'רד פריור).
בניגוד לדמותה של נינה סימון, זו של סטיב ג'ובס מוצתה כנראה. אם לא די בכך שהדרמה המדוברת של דני בויל "סטיב ג'ובס" בכיכובו של מייקל פאסבנדר כשלה בקופות, היא גם לא נכללה בין מועמדי האוסקר (אם כי פאסבנדר וקייט ווינסלט מועמדים בקטגוריות השחקן ושחקנית המשנה).
הדוקומנטריסט הבלתי נלאה אלכס גיבני, הקדים בחודש את יציאת הביופיק עם יצירת דוקו נוספת שלו "Steve Jobs: The Man in the Machine", בה הוא מציג טפח מחייו הפרטיים של אליל ההייטק. לרוע מזלו של גיבני - וגם של הנהלת אפל - הסרט לא יתמודד על האוסקר התיעודי. ג'ובס כבר מוצה כאמור.
שובו של הפרנצ'ייז "מלחמת הכוכבים" עורר מעריצים רבים ברחבי העולם וגם את הקולנוענים ביניהם. פה ושם צצו סרטונים משעשעים בהשראת העולם של ג'ורג' לוקאס. במקרה של הבמאי ג'ון ספירה, המעריצים סייעו בעיקר במימון הפרויקט שלו, "אלסטרי 1976" - סרט דוקומנטרי שחוזר לאנשים מאחורי דארת' ויידר, בובה פט ודמויות אחרות מוכרות יותר ובעיקר פחות מהטרילוגיה המקורית. הניצבים הללו הופיעו בסרטים ולו לרגע - אך ההשפעה נשארה לכל החיים. בעזרת קמפיין מימון המונים שהוזן מהבילד-אפ לקראת יציאת "הכוח מתעורר", הסרט של ספירה הושלם וקידם את פני הדבר האמיתי.
חגיגה נוסטלגית דומה התרחשה הקיץ עם אתחולו של פרנצ'ייז הקומדיות "חופשה מטורפת" מבית קבוצת בדרני ה-National Lampoon. ביולי 2015 חזרו צ'בי צ'ייס ובוורלי ד'אנג'לו למסך כבני הזוג הוותיקים קלארק ואלן גריזוולד ושילחו ב"חופשה בהפרעה" את הדור הבא למסע תענוגות ותאונות בכבישי ארצות הברית. חודשיים עברו וצ'ייס וד'אנג'לו מצאו עצמם שוב בבית הקולנוע לצד ביל מארי, ג'ון גודמן ואחרים - הפעם בסרט "Drunk Stoned Brilliant Dead: The Story of the National Lampoon", שמסכם ארבעה עשורי פעילות של הומור מוטרף ובלתי שגרתי בתרבות האמריקנית.
ביל מארי עצמו כיכב לאחרונה "רוק בקסבה", שמבוססת על סיפורה של הנערה הראשונה אי פעם שהשתתפה בתוכנית כשרונות באפגניסטן, למרות התנגדות הקהילה המוסלמית המסורתית במדינה. באופן מפתיע יותר או פחות - שלושה שבועות לפני יציאת הדרמה המוזיקלית - עלתה לאקרנים יצירת הדוקו של דיוויס גוגנהיים "הוא קרא לי מלאלה". הסיפור אמנם מתרחש בפקיסטן, אולם גם פה יש גיבורה נשית פורצת דרך - מלאלה יוסופזאי - נערה צעירה שאולי לא שרה, אבל פתחה פה לטובת חינוך של נשים במדינת הטליבן. צעד אמיץ שגרר ניסיון התנקשות בה, שבעקבותיו זכתה בפרס נובל לשלום.
אחד הלהיטים הגדולים של 2015 היה "צלף אמריקאי" של קלינט איסטווד שהיה מבוסס על דמותו של כריס קייל, שיירט עשרות פעילי טרור עיראקים במהלך שירותו הצבאי. יציאת הדרמה המלחמתית הזו בכיכובו של ברדלי קופר לוותה בשידור הדוקו הטלוויזיוני "The Real American Sniper". איסטווד הואשם כי האדיר בסרטו את הדמות של הלוחם הקטלני והפך אותו לגיבור על מלחמתי, בסרט התיעודי ממשיכים עם המור"ק המוקדש לקייל, אך מספרים יותר גם על קשיי ההסתגלות שלו באזרחות ובחיי המשפחה - הרחק משדה הקרב של המזרח התיכון.
