שני זנבות וראש אחד לציון / טור
מכבי ת"א מתייחסת לעצמה כראש לאריות, גם בעונה מחורבנת ועם עונש היורוקאפ על הגב. אצל הפועל ירושלים כרגיל הכל הפוך, אפילו לא זנב במאורת השועלים. וגם: על הקבוצה המלהיבה ביותר בראשל"צ מאז ימי ג'ינו בנקס ואנדרה ספנסר
- חם שם בחוץ: 83:87 למכבי ת"א על ניז'ני
העונש הוא לא רק לשחק ביום רביעי המוזר. ולא הנסיעות לחורים באירופה, הקור או היציעים החצי ריקים. גם לא השידור שכבר אינו ב-HD ונראה קצת מעורפל, ושהסאונד מגיע חצי שנייה באיחור. אפילו לא הבמאי הרוסי שמעלים את לוח התוצאות והשעון דווקא בסוף הרבע, ואין לך מושג מה התוצאה וכמה זמן נשאר. גם לא השיפוט הטרחני שמרשה מצד אחד לפוצץ סתם ומצד שני שורק על כל נגיעה מטופשת הכדרור רחוק מהסל. כל זה מעצבן, אבל לא זו הנקודה.
המועקה הגדולה והמתמשכת היא שאתה לא מתחרה ברמה הגבוהה ביותר, ואתה לא מוציא מעצמך את המקסימום. התחרות היא נגד קבוצות בינוניות, שמשחקות כדורסל שונה, בסיסי, לפעמים מוזר, ואתה לא מסוגל להביא את האיכויות שלך לידי ביטוי. כל משחק מרגיש כמו אליפות בתי הספר היסודיים של גבעתיים. לרוץ, לקלוע קצת יותר, למהר לאוטובוס, NEXT. עונש. אתה לא מרגיש מסופק ומרוצה אף פעם. זה העונש העיקרי. והמועדון יזכור אותו היטב בקיץ הקרוב, כשתיבנה הקבוצה החדשה.
וזה בוודאי נכון כשמתייצבים למשחק רק עם רכז אחד, שגם הוא חולה בכדררת. מכבי הצליחה להחביא את רוצ'סטי בהגנה ולהקל עליו בהתקפה, והוא סחב 40 דקות של התרוצצות, וזה כבר הישג לקבוצה ולו. ועכשיו הפסקת סיפור: כשאבא שלי היה המנהל המקצועי בחולון, הוא הציע לאפי בירנבוים רעיון איך להשתמש במהירות של ישראל אלימלך. במקום שישראל יקבל את הכדור הראשון ויכדרר בטיסה לצד שני רק כדי למצוא את עצמו לבד, הכדור הראשון יילך דווקא לניב בוגין, וישראל ירוץ למעלה על תקן ציפור ויקבל מסירה ארוכה מהידיים החזקות של ניב. כמה סלים עשינו מהרעיון הזה. אולי גם מכבי יוכלו לאמץ את זה בהמשך, בוודאי עם יחד עם גל מקל.
לעובדה שמכבי עולה עם חמישה אמריקאים בחמישיה - לא נתרגל אף פעם אבל נמשיך לחרוק שן. אבל זה שבנדר עולה לפני פניני זה סקנדל. ממש מקומם, כי לניסיון של גיא יש ערך עצום דווקא במשחקים כאלה, נגד קבוצות כאלה. נהדר לראות את דגן יבזורי משמן מפרקים וקולע. והיחיד שבאמת מתאים לרמה הזו בדיוק הוא אונואקו. הגוף שלו והיכולת שלו מספיקים בדיוק לעשות סלים קלים ולתת למכבי יתרון בצבע. והוא אפילו זכה להאק-דה-ארינזה - דחפו אותו רחוק מהכדור כדי שיילך לקו ויחטיא. כבוד.
אצל ירושלים, כרגיל, הכל הפוך. רוצים להצטרף לאריות, בינתיים הם אפילו לא זנב במאורת השועלים. אולם חם ומלא, שידור טלוויזיה מדוגם. אבל בפנים יבש. ועל הלוח יבש. ודווקא במשחק נגד קבוצה טובה ומאומנת, שבו אתה אמור להראות את האיכות שלך, אתה נראה קצת מביך. מול ההמולה והמשחק הקדחתני של ירושלים, נראה אאיטו כוכב מעולם אחר, זיגי סטארדאסט והעכבישים שלו ממאדים. עוד מעט בן 70, ומאמן מתנהל בקלאסה אחרת, בשקט, בישיבה, מסמן עם העיניים. בלי הרכז המוביל שלו, ועדיין איזו קבוצה מאומנת, כמה רצינית, כמה תרגילים, כמה תנועה. קבוצה שאלברט אוליבר הוא רק הרכז השני שלה היא קבוצה בליגה אחרת. הבנאדם דוגמן של כדורסל נכון, בגיל 37. ובטבלת הניצחונות מכבי פלוס 2, ירושלים מינוס 2. מה שהיה להוכיח. וגל מקל בחר במכבי. מה שהיה הוא שיהיה.
ויש קבוצה אחת בעיר היין שבוחרת להיות ראש לשועלים. עם קריצה למעלה. בנו קבוצת מעופפים, שמו להם רכז שמבין איך להפעיל אותם, והם נהנים מכל רגע על המגרש. מדי כמה שנים קורה שמאמן מצליח לבנות קבוצה כלבבו. אני שמח בשביל שרון דרוקר על הקבוצה שנתפסה לו. מתמודדים בהצלחה בליגה, עלו לחצי גמר הגביע, וגם בעמדה טובה לעלות הלאה ביורופ-קאפ. בכלל לא מובן מאליו, וזה הישג של מאמן ושחקנים, אבל אולי יותר מכך, של הנהלה שיודעת לנהל עיקר וטפל, להשקיע במקומות נכונים, ולתת שירות לקהל האוהדים המסור והמצטבר לו מחדש. מאז ימי ג'ינו בנקס ואנדרה ספנסר לא היתה קבוצה מלהיבה כל כך בראשון לציון. לפעמים זה נכון להיות ראש לשועלים.
לפנייה לכתב/ת 
