"השלמתי עם המוות". החיים החדשים של הפצועה מדיזנגוף
"ראיתי חור ברגל והרבה דם", נזכרת הדר קליין בפיגוע בפאב "הסימטא" בתל אביב. היא ניצלה ממוות בזכות חבר ששמר עליה וראתה איך שמעון רוימי ז"ל מת לנגד עיניה. עכשיו היא מתגברת על הכאבים כדי להגשים את החלום בסטודיו לפילאטיס: הרגל כואבת, אבל מוצאים את הכוחות. צפו בכתבה
הכול כבר היה מוכן להשקה של הסטודיו לפילאטיס ויוגה של הדר קליין ברמת החייל בתל אביב. ביום שישי לפני שבועיים היא יצאה לבילוי בפאב "הסימטא", וכדורי המחבל נשאת מלחם פגעו בה ודחו לפי שעה את הפתיחה החגיגית, אך היא אופטימית: "זה ייקח כמה ימים, אולי שבועות, אבל בסוף זה יקרה".
קליין בת ה-25 ישבה בפאב, שאליו הגיעה כדי לחגוג מסיבת יום הולדת לידידה, אריאל. לדבריה, היא ראתה איך שמעון רוימי מת לנגד עיניה. "קראו לו והוא לא הגיב", היא משחזרת. "הסתכלתי וחיפשתי לראות דם, חשבתי אולי שהדם שיש עליי זה הדם שלו ולא ראיתי שום דבר".
היא מעידה כי קולות הפיצוצים לא נשמעו לה תחילה כיריות. "ידיד שלי ניר דחף אותי פנימה וזה כנראה מה שהציל אותי, כי האינסטינקט שלי היה להסתובב ולראות מה קרה. הקליעים פגעו בי והרגשתי כאב ברגל. הרמתי את השמלה וראיתי חור ברגל והרבה דם. ניסיתי לזוז פנימה כי חששנו שיש עוד מחבלים. פחדנו שהולכים לרסס את כולנו. באיזשהו מקום כבר השלמתי עם זה שאני הולכת למות. קיבלתי את זה. אני זוכרת שחשבתי שאני אעצום את העיניים הכל ייגמר".
מלחם ירה במשך כמה שניות לעבר יושבי הפאב ונמלט. מבחינת קליין, היה מדובר בנצח. "עברו לי מלא מחשבות בראש. מצד אחד, מה קרה עם הרגל שלי, זו העבודה שלי, האהבה שלי, אלה החיים שלי. מה יהיה עם הסטודיו, מה יהיה עם החברים שלי, מה שלום ניר, מה שלום אריאל, מה קורה עם האנשים שיושבים על הבר. מה קורה עם הבחור ששוכב לידי. הבנתי שבאמת קיבלתי את החיים שלי מחדש".
בבית החולים התבררה חומרת הפציעה, שמנעה מקליין להרים את רגלה. על פי אבחנת הרופאים, בנס הקליע לא פגע בעורק הראשי – דבר שעלול היה להביא למותה. "את כל מי שפגשתי שאלתי על הרגל כי אני צריכה אותה וחשוב לי שהיא תהיה בסדר", היא אומרת. "מבחינתי היה מאוד קשה לשכב בחדר ולא להצליח להרים את הרגל. גם עכשיו אני לא מרגישה אותה,נפגעו לי עצבים בברך, וזה קשה שהעבודה שלך זה להרגיש את הגוף שלך ולדעת מה הוא צריך. זה כאילו שמשהו בתוכי נעלם".
הדרך להחלמה עוד ארוכה, הכאבים תוקפים, אך זה לא מה שימנע מקליין לעשות את מה שהיא אוהבת. "זה דבר שמשמח אותי, להעביר שיעורים ולראות תלמידות מרוצות. כמות האהבה שקיבלתי היא מדהימה. זה אמנם כואב, אבל מאהבה למקצוע מוצאים את הכוחות לעמוד ולהעביר את השיעור כמו שצריך. לפעמים אני צריכה קצת יותר מנוחה ויש כסא בחדר אם אני מרגישה שאני צריכה לשבת, אבל בשביל זה אני חיה. נעים לי לראות את הבנות יוצאות מרוצות אחרי השיעור".
והפתיחה החגיגית?
"אני מתארת לעצמי שהיא תתעכב בעוד כמה ימים, אולי שבועות, אבל היא תקרה".
לפנייה לכתב/ת 
