"להכיר כבני אדם מנקודת המבט של ילד"

"דמותו של אברהם" היא תכנית חינוכית המתקיימת בימים אלה במוזאון ארצות המקרא בירושלים ומפגישה ילדים ממזרח וממערב העיר בפעילות העוסקת בעקיפין באב המשותף לכולנו.

אותם ילדים מכיתות ד' מבתי ספר מקבילים בעיר, יהודים וערבים, נפגשים פעם בשבוע לא כדי לדבר על "המצב" או למצוא פתרון לסכסוך. הם נפגשים, דווקא בתקופה שבה זכתה עירם בכינוי המפוקפק "ירושלים של טרור", ולומדים להיות ילדים.

הסתכלו אחד על השני במבטים מפוחדים, נזהרו בדבריהם, נדבקו לבני כיתתם

במהלך השנים שמתי לב שלאורך כל המפגש הראשון, התלמידים מסרבים לשבת אחד על יד השני. סירוב שנבע מפחד. מדובר בפחד מאוד בסיסי – פחד מהזר והשונה מהם, ובאותה נשימה פחד שהוא מאוד לא טבעי. פחד מושרש ועמוק שניזון באופן תמידי ממציאות בלתי אפשרית של הרג, מעצרים ואיבה הדדית.

במהלך כל המפגש לא דיברנו על הסכסוך, וודאי שלא על דו קיום. הם הסתכלו אחד על השני במבטים מפוחדים, נזהרו בדבריהם, נדבקו לבני כיתתם.

גם במפגש השני אנחנו לא מדברים על "המצב", על הסכסוך או על שלום, אבל הם כבר לא מבקשים לשבת בנפרד. הם מתחילים לדבר על מוזיקה, להחליף ביניהם את ארוחות הצהריים, לדבר על סדרות טלוויזיה, על האח הגדול ועל הסרט האחרון של מלחמת הכוכבים.

לאט לאט הם מרשים לעצמם לצחוק יחד, להיפתח

שם, ממש ליד הכנסת, בעיר שלא פעם כינו אותה "בירת הדמים" יושבים ילדים ערבים ויהודים ומקבלים הזדמנות נדירה להיות חברים. כרכז התכנית ראיתי לנגד עיני לא פעם את התהליך, לאט לאט, שכבות הפחד מתקלפות, לאט לאט הם מרשים לעצמם לצחוק יחד, להיפתח.

התכנית מתקיימת כבר 19 שנה במוזאון אך כל שנה צצים מחדש אותם אתגרים חדשים-ישנים. סיבות שלרגע אחד או יותר נראה כי עלולות לדחות או לבטל כלל את הפרויקט.

פיגועים, מעצרים, סבבי לחימה, כותרות מתסיסות ועוד. אתגרים חדשים-ישנים שמצד אחד מקשים על קיום התכנית ומן הצד השני, לאור כל אלה, מבהירים עד כמה היא חיונית. דווקא במציאות הלא פשוטה הזו אנו מוכרחים לייצר מקום בטוח, פרויקט שבסופו הילדים מקבלים הזדמנות להסתכל אחד על השני כבני אדם שלא כל כך שונים אחד מהשני, ואפילו מצליחים להפוך לחברים.

מפגש הסיכום בסוף התכנית, תמיד גורר עמו תדהמה

מפגש הסיכום בסוף התכנית, שבו לוקחים חלק גם ההורים ועוד גורמים בקהילה משני הצדדים, תמיד גורר עמו תדהמה, כאשר אלה נוכחים בחברות החזקה שנוצרה בין הילדים. יתכן כי אותה התדהמה היא בעצם שורש הבעיה. אותה תדהמה שיתכן ויוצרת את אותו פחד ראשוני, את אותן החששות מלכתחילה.

רצוי להכיר אחד את השני כבני אדם ואם אפשר אז מנקודת המבט של ילדים

אולי היא מעידה על כך שעדיף שלא לדבר על פוליטיקה, על פתרון לקונפליקט, על דו קיום או על שלום, לפני שאנחנו מדברים על מוזיקה, על טלוויזיה ועל אוכל. אולי היא מעידה שלפני כל זה רצוי להכיר אחד את השני כבני אדם ואם אפשר אז מנקודת המבט של ילדים.

נכון, התכנית לא תפתור את הסכסוך ולא תביא שלום, ופגישה של פעם בשבוע גם כנראה לא תוכיח שדו הקיום אפשרי, אך אולי היא כן תיטע בליבם איזושהי תקווה לעתיד ותגרום להם להתחיל לראות אחד את השני באור מעט שונה ולא כדמויות מעוררות חשש או חסרות פנים.

אולי, כשהם יפגשו במחסום עוד כמה שנים הם יבינו שמאחורי המדים, החומות והמחסומים, נמצאים ילדים, שלו יקבלו הזדמנות, גם יכולים להיות חברים.

• הכותב הוא תאמר סעיד, תושב עיסאוויה ורכז התכנית החינוכית "דמותו של אברהם" במוזאון ארצות המקרא בירושלים. הפרויקט שנערך השנה בפעם ה-19, מפגיש בין מאות תלמידים ערבים ויהודים מכתות ד'-ה', במטרה לעודד היכרות וחינוך לכבוד הדדי, סובלנות והבנה בין ילדים משתי הדתות החיים בעיר ירושלים. הפרויקט עושה שימוש באברהם כדמות מפתח ביהדות ובאסלאם ואביהם המשותף של שני העמים, ומתחקה אחר מרכיבים דומים במסורת היהודית והמוסלמית.