"לכל אחד מהם פנים וחיוך ומבט וכאב יחודי"

לאחרונה שבתי מסרביה אחרי עשרה ימי עבודה עם פליטים. השתתפתי במשלחת רפואית ופסיכו-סוציאלית של עמותת "נתן לסיוע הומניטרי בין לאומי". התמקמנו בפרשבו - עיירה קטנה הסמוכה לגבול עם מקדוניה. 

התחושה היא שגלגלי הזמן נעצרו כאן אי שם בשנות ה-50 העיירה מלאה ברחובות מוזנחים, עסקים קטנים ומסעדות בעלות סגנון מיושן, אפופות עשן סיגריות ומאוכלסים על ידי גברים בעיקר ונשים זרות מארגוני סיוע שונים.

בתחנת המעבר בתוך קרוואן צנוע, פועלת מרפאה של "נתן", ערוכה לטפל בפליטים. המשלחת  המטפלת כוללת מתנדבים: עובדים סוציאלים ורופאים, יהודים, מוסלמים ונוצרים. היתה לי הזדמנות לראות ולהכיר את היפים שבאנשים מכל המגזרים ואת הכבוד והעונג לעבוד איתם כתף לכתף, מחוץ לכל קונטקסט פוליטי, בשותפות ובאהבה זה לזה.

בדרכם הם עוברים על פי רוב דרך טורקיה בסירות ליוון, ממשיכים ברכבות למקדוניה, משם חוצים רגלית את הגבול לסרביה. מרחק של חמישה קילומטרים של דרך בוצית בחלקה, הכוללת חציית ערוץ מים.

עם המעבר לתוך סרביה ממתינות להם מוניות במחירים מופקעים וכמה מטרים אחריהן  אוטובוסים הלוקחים אותם חינם לתחנת המעבר הסרבית. משם ברכבת או באוטובוס הם ממשיכים לקרואטיה, ולארצות האיחוד האירופי - בראשן לגרמניה ושוודיה.

היסטוריית חיים שלמה שהשאירו מאחור

במקום הזה הרקע אינו משנה, הוא אחד ממרכיבי הזהות שאדם מביא עימו, וקיימים אחווה ושיתוף פעולה בין כולם סביב הרצון החזק לסייע לפליטים בנקודה זו של חייהם. המקרה הפרטי תמיד מעניק תמונה חזקה יותר על כלל התופעה, מעורר מחשבות ורגשות מעורבים – חמלה והתפעלות.

אחד האלמנטים החזקים מבחינתי היה ההשמה של המושג "פליט", הכללי והמרוחק, למאות אנשים אינדיווידואלים שראיתי. לכל אחד מהם פנים וחיוך ומבט וכאב יחודי לו, היסטוריית חיים שלמה שהשאיר מאחור - דברים שאני יכולה לזהות גם בתוכי. המפגש עם אותם אנשים איפשר לי לראות את כל המכנים המשותפים לנו ממש מקרוב.

לרופאים שבמשלחת קל היה יותר להגדיר את מטרתם – ממוקמים בעיקר במרפאה, מטפלים בעשרות הרבות של חולים ופצועים המבקשים טיפול. לנו כעובדים סוציאליים האתגר היה להבין ולקבוע בהתאם לסיטואציה את דרכי ההתערבות המתאימות.

 עדי אשתון וילדים בעיירה פרשבו

עד כה, במשלחות אחרות בהן השתתפתי ובעבודתי כעובדת סוציאלית בארץ, ברוב המטופלים פגשתי אחרי שחוו טראומה כאירוע נקודתי שמחלק את החיים ללפני ולאחרי, ומשהסתיים האירוע הגיעו אלי.

במהלכה של טראומה מתמשכת

כאן, בתוך המחנה הבנו מהר מאד, האנשים שאנחנו פוגשים הם בתוך תהליך הפליטות, הם עדיין במנוסה, ממהרים להמשיך ואינם מעוניינים לעצור ולו לרגע, גם כשהם חולים, גם כשמדובר בנשים בהריון מתקדם, עם צירים, מיחושים, גם לעיתים במצבים מסכני חיים.

הם במהלכה של טראומה מתמשכת, המתחילה בארצות המוצא שלהם, ממצב של מלחמה ואובדנים של קרובים, בריאות וביטחון. ממשיך בעזיבה של מולדתם כשהם משאירים מאחור חלק מבני משפחתם, רכוש, שפה וכו'.

הם יוצאים למסע ארוך ורצוף תלאות בו הם פגיעים למזג האוויר הקר והגשום ולסכנות ופורענויות  של הדרך: סירות שמתהפכות, שוד, תקיפות מיניות ועוד. לנגד עיניהם הם רואים בבירור את המטרה – להגיע למערב אירופה. עד שיגיעו לשם ימשיכו בתעצומות נפש שניתן להעריצם על כך שקיימות בהם.

בתוך ההמון למצוא את העיניים המבקשות

עמיתי ואני ניסינו ללכוד בעינינו בתורים הארוכים בכניסה למחנה את המבטים המחפשים, זה לא היה מאד קשה, בתוך ההמון למצוא את העיניים המבקשות, שמישהו יבוא ויראה ויעזור.

חורף, מזג האוויר האירופאי בעונה זו קר ביותר, הטמפרטורה על פי רוב שואפת לאפס. ילדים קטנים רבים סובלים מאפטיה והתייבשות והוריהם מחפשים נואשות מושיע. במקרה כזה, בשיתוף פעולה עם המשטרה המקומית, העברנו את האם והילדים, או את החולים ללא תור.

במצבים אלו התחושה היא של אחדות אנושית, של נוכחות במקום ובזמן הנכון ברגעים קריטיים. לא אחת תוך כדי העבודה וליווי הנשים והילדים, עמדו בעיני דמעות רק כשניסיתי, ולו לרגע לשים את עצמי עם בנותיי בסיטואציה כזו.

יוצרת קשר עין עם אחת הנשים, מברכת שלום באנגלית ובערבית. בשבריר השנייה לפני התגובה אני מספיקה לאבד את הביטחון ולשאול את עצמי - מה יש לי להציע? ואז אני זוכה במבט מאיר, חיוך מופתע וברכת "עליכום סלאם". מדברת אנגלית? "כן".

מתחילה לה שיחה בה משתתפות בעיקר הנערות שדוברות אנגלית טובה מזו של אמם. הן מספרות שהן מאפגניסטן, כבר שלושה שבועות במסע. אני שואלת האם הן רק נשים שעוברות את המסע יחד והן צוחקות ואומרות שלא, יש איתם גם גברים בקבוצה.

מספרות מעט על עצמן - גילן, הקשר המשפחתי ביניהן, והשאיפה להגיע לגרמניה. גם הן התעניינו לגבי הרקע שלי וסיפרתי בקצרה. בתוך כל הכאוס, שכחנו לרגע את הנסיבות שהביאונו למפגש.

לרגע היינו חבורת נשים, רחוקות ממולדתן, מתחברות וצוחקות. רגעים שכאלו מזכירים גם להן את עצמן מעבר לסיטואציה הנוכחית, את השאיפה לחזור ולחיות חיים המאופיינים בדאגות פשוטות יותר.

"הוא בכה, אבל עיניו היו יבשות מדמעות"

באחד הבקרים ליד התור פגשו בי עיניים מודאגות של גבר. ניגשתי לשאול אם הכל בסדר והוא הרים שמיכה והראה מתחתיה ילד כבן 3, שוכב, ספק ישן ספק מחוסר הכרה.

בתנועות גוף הסביר לי האב שהילד מקיא ולא אוכל כבר יומיים. תוך 2-3 דקות ליוויתי את האם והילד למרפאה שלנו. ד"ר שרון שאול קיבלה אותנו ולאחר בדיקה קצרה התרשמה שהילד מיובש. הוא קיבל עירוי במרפאה.

עם החדרת המחט הוא בכה, אבל עיניו היו יבשות מדמעות. גופו החלוש רוצה, אך לא מסוגל היה להתנגד. אמו מנחמת אותו ואני, שפתאום ראיתי לנגד עיני את עצמי במקומה, נתקפתי בגל עצום של רגש עם לחלוחית בעיניים.

רציתי כל כך לעודד אותה, אך הבנתי שהדבר הנכון הוא לתת לה את המקום לטפל בבנה ולא להוריד אפילו בקצת מהתפקיד שיש לה למלא. הילד הקטן - אמיר שמו, המשיך כל העת להקיא ונדרשנו לפנותו לבית החולים. איתרנו את האב בתור, האמבולנס הגיע ונסענו כולנו כ-45 דקות למרפאה אזורית ומשם לבית החולים בעיר ורניה.

בבית החולים ניסיתי לתווך ולתרגם בין סרבית, מעט אנגלית ואפגנית. אמיר אושפז ללילה ואימו נשארה איתו. נהג האוטובוס, האב ואני יצאנו לחפש עבורם טיטולים ואוכל. שלושה אנשים שלא חולקים שפה, אך מאוחדים בסיטואציה ומצליחים גם ללא מילים להביא את הדברים ולהתחבב זה על זה.

בהמשך חזר האב לשאר ילדיו במחנה ובבוקר שלמחרת שוחרר אמיר, כשהוא במצב טוב בהרבה ומסוגל להמשיך במסע, המשפחה המשיכה לכיוון קרואטיה.

תינוק חולה ללא רצון בטיפול

בבית החולים הפתיעה אותי ד"ר שאול, שהגיעה פתאום עם תינוק בן 8 חודשים, אמו ודודו - נער כבן 16. משפחה יזידית. התינוק סבל מדלקת ריאות והייתה סכנה ממשית לחייו. בבית החולים ביקשו לאשפזו, אך הדוד סרב.

פליטים רבים חולים וסובלים בחרו להמשיך במסעם בלי לעצור. גם כך אישור השהייה שלהם לסרביה תקף ל-72 שעות. הם נעים בקבוצות וזה כוח גדול, אך יחד עם זאת הם נתונים ללחץ חברתי – להמשיך ולא להתמהמה, כך שעל פי רוב מאמצנו לשכנעם לקבל טיפול נענים בשלילה.

החרדה לגורל התינוק הייתה ממשית ולא יכולנו להישאר אדישים. ניסינו להסביר, הרופאים המקומיים ניסו להסביר, אך הדוד עמד בסירובו ואחותו, מצייתת בלי עוררין. אלה היו רגעים לא פשוטים והדילמה המוסרית רבצה על צווארינו.

בניגוד לארץ, החוק הסרבי לא יכול לכפות אשפוז קטין בניגוד לרצון הוריו ולאחר שהתינוק קיבל טיפול אנטיביוטי, נאלצנו להחזירם למחנה. את הלילה הם העבירו במבנה שהופעל על ידי Save the children ובין כל הרגשות שעלו נכח גם כעס.

איתן שחר וכפא ג'וברן, עובדים סוציאליים נוספים במשלחת, הלכו לבקר אותם ולעקוב אחר שלומו של התינוק. למחרת נמסר לנו שמצבו השתפר ושהדוד נרגע מעט.

במצב שכזה, אנו מזכירים לעצמנו שאנו יכולים לעשות את המקסימום, אך לא מעבר ורוב הדברים נמצאים מחוץ לשליטתנו.

תודה לסדאם חוסיין

בתוך כך עוד הרבה שיחות עם פליטים מסוריה ומעירק, ובלתי נמנעת היא השאלה מאיפה אני. כמו כל חברי המשלחת, אני עונה – מישראל! תוהה כיצד תתקבל תשובתי. על פי רוב בהפתעה. יכולה הייתי לראות את גלגלי המחשבה מתגלגלים באיטיות, תוך שהם מעבדים את האינפורמציה ומחליטים כיצד להגיב.

עבור חלק הייתי הישראלית היהודיה הראשונה שפגשו. רוב רובם הודו בחום על הימצאותנו שם. כמה סורים הסבירו לי שהם לא שונאים את ישראל, אבל בסוריה זו סכנת חיים להגיד דבר מה אוהד על ישראל.

בחור עירקי צעיר הודה בפני שהוא שונא את ישראל. אמרתי – אוקי, זו זכותך. אמרתי שאני מבינה שהמצב הפוליטי בין המדינות הוא מורכב ואני לא שופטת אותו. הוא אמר שהוא אהב את סדאם חוסיין ושאל מה דעתי עליו.

הסברתי שהיות והייתה מלחמה בין עיראק לישראל וסדאם חוסיין שיגר סקאדים לעברנו, אין לי חיבה יתרה אליו, אבל אז סיפרתי לו שבאותה תקופה הייתי בבית הספר היסודי והיו לנו חודשיים ללא בית ספר- ובאותם ימים הודתי על כך בסתר ליבי לסדאם.

הקרח נשבר ואותו בחור מיהר להסביר שאין לו דבר נגדי, רק נגד ארצי... לא באתי כדי לעשות הסברה.. אבל בכל זאת קיוותי שהמפגש יגלה לו שכמו בכל מקום, גם בישראל חיים אנשים והם עשויים להיות גם ידידותיים.

להעביר הלאה את הידע

מטרה נוספת של המשלחת היא לבנות שיתופי פעולה עם ארגונים מקומיים. במהלך שהותי בסרביה העברתי שתי סדנאות בנושא עקרונות התערבות פסיכוסוציאליים עם פליטים. האחת ביחד עם איתן לארגון מתנדבים צעירים מקומי בשם info-park, שהפעיל נקודת מידע לפליטים מחוץ למחנה, בדיוק לפני הכניסה אליו.

השנייה יום לפני עזיבתי את סרביה, בבלגראד לארגון Group 484, לקבוצת אנשי מקצוע מקומיים. העבודה עם צוותים מקומיים הייתה חוויה מספקת ומהנה. כשבינינו עומדים פערי תרבות ושפה גדולים, דיברנו על העבודה עם האנשים הללו המגיעים מאזורים שונים ורחוקים אחרים.

שיתפנו בחוויית המפגש הבין תרבותי והאופן בו הוא נגע לליבנו. דרך שיתוף בעקרונות העבודה ובהבנות שלנו מתוך העבודה, נקשרו קשר מיוחד, גם כאן, מעל כל ההבדלים בשפה ובתרבות צף ועולה המכנה המשותף של אהבת האדם באשר הוא והרצון להושיט יד.

החווייה של השתתפות במשלחת מורכבת מפסיפס של קושי וכאב מחד ומאהבת אדם ואחווה. משאלתי היא שנדע להתאחד תמיד סביב אהבת האדם.

• עובדים סוציאלים ורופאים המעונינים להצטרף למשלחת מוזמנים לפנות לגלי מארגון נתן לסיוע הומניטרי בין לאומי במייל:  galishalom@gmail.com  .
  

• ב-15/3 יתקיים יום מעשים טובים העשירי, במסגרתו אנשים פרטיים, קבוצות, ארגונים, תנועות נוער, חיילים, תלמידים, סטודנטים וחברות עסקיות יקיימו פעילויות מגוונות למען הקהילה והסביבה. בין הפעילויות הבולטות: ניקוי יערות, צביעת מועדוניות ומוסדות רווחה, ניקוי חופים, קיום ימי כיף לאוכלוסיות מיוחדות, טיפוח גינות קהילתיות, יזום פעילות עם ניצולי שואה ועם בעלי צרכים מיוחדים.  בנוסף, יתקיימו מגוון אירועים ברחבי הארץ, אירועי ברים ותערוכות, שדרת יועצים ברוטשילד ועוד.

   

• רוצים לעשות טוב ולהצטרף ליום מעשים טובים? היכנסו לאתר או חייגו כוכבית 9093.