הילדה המאומצת שהחליטה לאמץ. סיפורה של דפנה מאיר שנרצחה בפיגוע בעתניאל
בגיל 13 היא מצאה בית חם אצל משפחה זרה. כשגדלה, הבטיחה לדאוג לאחרים שהיו זקוקים לחום ואהבה. דפנה מאיר ז"ל שנרצחה בפיגוע בעתניאל גידלה עם בעלה נתן שישה ילדים, ארבעה מהם ילדיהם הביולוגיים. אמהּ המאמצת: "מדפנה הקטנה והאבודה יצא בן אדם, יצאה אישה שידעה לתרום וידעה לתת"
דפנה מאיר ז"ל שנרצחה בפיגוע בעתניאל והובאה בצהריים (יום ב') למנוחות בגבעת שאול בירושלים, גידלה עם נתן בעלה שישה ילדים, רק ארבעה הם ילדיהם הביולוגיים. מבחינתה של דפנה, זה לא היה מקרי. בהספדים בהלווייתה בגבעת שאול נחשף עם ישראל לסיפורה המרגש של הילדה שגדלה בלי משפחה, ובחרה להעניק בית לאחרים.
"דפנה שלי, היא אחת ממיליון, אחת ממיליון שגדלים בבית-לא-בית ומצליחים לגדול ולהשתקם. דפנה החליטה להחזיר חסד לעולם, והשיבה", ספד נתן מאיר לאשתו. מאות רבות השתתפו במסע הלוויה ועטפו בחום את נתן וששת ילדיו, רננה (17), עקיבא (15), אהבה (10), נעה (11), יאיר (6) ויניב (4).
הבעל סיפר בדמעות על דרכם המשותפת ונפרד מדפנה לעולמי עד: "נפגשנו חיילים, גבול דרום לבנון, רגע לקח לנו להתאהב, רגע לקח לך. אז אמרתי, 'ברוך בואך'. עכשיו אני אומר, 'ברוכה את בצאתך'". הבעל הוסיף: "אנחנו רק מודים על כל דקה שהייתה לנו איתך. שישה אוצרות השארת לי, אשמור עליהם בשבילך". הוא קרא בשמות ילדיו ואמר, "יחידים במינם. טבועים בחותמך". בפנותו לאל הסביר: "אבא יקר, אינני מערער אחריך כמלוא נימה. נתת, לקחת, יהי שמך מבורך. אך את זאת תעשה: היתומים שלי הם גם היתומים שלך, תן לנו כוח. בביתנו תן לנו לחוש את החיבוק החם שלך, את האהבה שלך".
עטרה, אמה המאמצת של דפנה, סיפרה בהספדה את סיפורה של בתה: "הגעת אלינו בגיל 13, היית במוסד שבו לכל אחד הייתה משפחה שאליה הלך, אבל לך לא היו דודים, דודות, סבא או סבתא, גם לא הורים שיכלו לקבל אותך. החלטתי שננסה את השידוך בינינו. כנראה לא ידעת מה זו אהבה ומהי משפחה, שאפשר להתחבק ולהתנשק. עם הזמן התרגלנו ואת הפכת לבת והיינו כל כך שמחים איתך".
"דפנה סיפרה לי שכשנתן ביקש את ידה אמרה לו: 'יש לי תנאי אחד. לא משנה כמה ילדים יהיו לנו, גם אנחנו נאמץ ילדים חוץ מהילדים שלנו'. וככה באמת היה. הם קיבלו את יניב ויאיר כשהיו בגיל שלוש ושנה וחצי וזה היה לא בדיוק פשוט למצוא משפחה אומנת שמוכנה לקבל שני אחים ביחד. הם ברוחב לב השקיעו בילדים ומשקיעים בילדים האלה ומדפנה הקטנה והאבודה יצא בן אדם, יצאה אישה שידעה לתרום וידעה לתת והייתה לה חוכמת חיים כפולה משלי. תמיד היו לה את התשובות הנכונות".
דפנה סייעה לאחרים גם בעבודה, כששילבה בין רפואה קונבנציונלית בעבודתה כאחות בבית החולים סורוקה, לבין עבודתה כמטפלת ברפואה טבעית בהתמחות בפריון וגוף האישה. בנוסף היא הייתה מדריכת כלות.
רננה הבת הבכורה ספדה לאמהּ וסיפרה שהייתה הרבה יותר מאימא: "אימוש יפה שלי, החברה הכי טובה. בדבר אחד הצלחתי להיזכר אתמול. בשיחה שהתרחשה שעה לפני שהכול קרה, התחלת להעלות זיכרונות ממקרים שהתייעצתי איתך, שאלתי איזה לק למרוח. תמיד היית מופתעת שהתייעצתי איתך על דברים שילדות מתבגרות לא מתייעצות עם האמהות שלהן.
"אמרת לי, 'איזה כיף שתמיד אכפת לך מה אני חושבת', ותראי לכמה אנשים אכפת ממך. כמה אנשים באו להלוויה. קשה לי המחשבה שלא נצחק יותר, שלא נריב יותר, שלא תלווי אותי לבקו"ם, לחופה ולחדר לידה. סליחה שברגעים הכי קשים שלך לא הצלחתי לעזור לך. איבדתי לא רק אימא אלא את החברה הכי טובה שלי".
לפנייה לכתב/ת 
