שתף קטע נבחר

 

"אבודים": המופע המתיש של שיא הרגש

התעלומה שהציגה "אבודים" בפתיחת העונה השביעית אמנם מרתקת, אבל מרוחה מדי ועמוסה בניסיונות לסחוט מהמרואיינים דמעות. צופית גרנט היא אותה צופית אמפתית וכנה, אבל העומס הרגשי מתיש וגורם לאדישות

העונה השביעית של "אבודים" בהנהגתה של צופית גרנט עלתה אתמול (ב', 21:00, ערוץ 2), והפעם עם סיפור שהמערכת עבדה עליו שנתיים וחצי. אמא ושלוש בנות נשארו בארץ בחוסר כל אחרי שהאבא ברח לארגנטינה והשאיר אותן עם ערימת חובות נבזית. בדיעבד התברר שהאיש ניהל חיים כפולים – הוא היה מכור להימורים, הסתבך עם השוק האפור ו - השם ישמור - הגיע אפילו עד אילת. איש לא חשד.

 

יכול להיות שהזמן שחברת החקירות של התוכנית כילתה על הסיפור הזה, גרם למעורבים בדבר להתאהב בחומרים. כתוצאה מכך - אם להסיק מהפרק הראשון, שהוא חלקו הראשון של הסיפור - המתיחה של העלילה התעלתה לרף חדש. אם גם הפרק השני ינפק את אותם סטנדרטים, אפשר וראוי היה לכווץ את שניהם לפרק מהודק אחד.

 

ביקורות טלוויזיה נוספות:

"הכל אבוד": טל פרידמן עושה את זה לבד

יישר כוח: "שטיסל" סיימה עונה מצוינת

"הגשר": געגועים למרטין רואד

 

מתוך "אבודים"

מתוך "אבודים"

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

הנוסחה שהופכת סיפורים דוקומנטריים למוצר טלוויזיוני עשיר ועדיין קל לעיכול כבר כאן. "קאטפיש", "הג'ינקס" ו"איך לעשות רוצח" וגם "החברה הכי גרועה בעולם" או "הטוקבקיסטים" הישראלים הם דוגמאות בשלוף מהעת האחרונה לחיבור המוצלח בין המציאות למסך הקטן, אבל "אבודים" מאבדת משהו מהקצב הטבעי ומהשפה הטלוויזיונית שהיא זקוקה להם, והבטן הרכה שלה צצה בעיקר בתחום הסיקור הרגשי.

 

"אבודים". מותר להיות מרומזים ()
"אבודים". מותר להיות מרומזים

 

התעלומה עצמה מעניינת, גם ההתפתחות שלה בנויה לא רע, גילויים מדודים של אינפורמציה ככל שהפרק מתקדם, אבל הכתישה הרגשית מתישה. לעוסה מדי. מצלמה על הסכין. אין עידון ויש המון חזרה על פרטים, לסחוט את הקושי מהמרואיינים, להביא אותם לדמעות ולהכניס לפרק כל בכי וכל נהי עד שקמט-הגבות של צופית גרנט כבר מתחנן למנוחה. כל רגע מנותח למוות בשאלות כמו "איך הרגשת", "איך תרגישי אם", "איך היתה התחושה", שאלות שאולי רלוונטיות ואפילו מובילות לתשובות מעניינות, אבל לא בטוח שכולן צריכות להיכנס לפרק, בטח לא כשכולן וריאציות של אותה שאלה.

 

מותר להיות מרומזים. מותר להשאיר לצופה מרווח קטן של הבנה, של פענוח ניואנסים, של הזדהות מעודנת עם הדמויות. זה יעשה טוב גם לסוגיות החשובות שגרנט מעוניינת להציף כמו דילמות בתוך מערכות יחסים משפחתיות והאופן בו העבר שלנו מעצב אותנו, או להבדיל האטימות של מוסד הרבנות.

 

צופית גרנט. מעורבות רגשית אמיתית ()
צופית גרנט. מעורבות רגשית אמיתית

 

צופית גרנט היא אשה אמפתית וכנה, ואין לי בעיה גם עם המינון הגבוה של הנוכחות שלה בתוכנית. להיפך, זה אחד מהמגדירים של "אבודים" וצופית היא חלק בלתי נפרד ממנה. אני גם מאמינה למעורבות הרגשית שלה, אבל העומס הזה גורר איתו עייפות החומר וקהות חושים ומשאיר אותנו אדישים לגודש. אם ברגע אחד המצלמה היתה מופנית לרגע אליי הביתה וצופית היתה שואלת אותי איך אני מרגישה, התשובה היתה עם הלשון בחוץ.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים