"בגלל שאני ציוני, בגלל שאני פטריוט, בגלל שאני ישראלי"
הפנים שלו הפכו למוכרות כמעט בכל בית בגלל הקמפיין האגרסיבי נגדו של "אם תרצו", אבל הוא עצמו העדיף לשתוק. עכשיו אבנר גבריהו מ"שוברים שתיקה" משיב מלחמה ועונה לחבריו ביחידה שהאשימו אותו בשקרים, מספר על האיומים על חייו ומסביר למה דווקא הארגון שלו מסייע להסברה הישראלית בקמפוסים בחו"ל
בשבוע האחרון נרשם עוד פרק במלחמה האישית שמנהלים אנשי "אם תרצו" וארגוני ימין נוספים, נגד גבריהו עצמו. בסרטון שהופץ על ידי חבריו לצוות בעורב צנחנים, הם האשימו אותו בהפצת שקרים. ראשית, הם הכחישו את טענתו של גבריהו באחת העדויות, על ירי ללא הבחנה על שכונות ערביות בחברון שנעשה מתוך גבעה שחולשת על העיר ושימוש ב"מכונת ירייה, שהמפעיל היה משחק סוג של משחק וידיאו ויורה באנשים חפים מפשע ובמכוניות". שנית, הם טענו שהסיפור על פלישה של אנשי היחידה לדירה של פלסטינים וקשירתם כדי לצפות במשחק כדורגל במונדיאל אינה נכונה משום שלא היו בחברון. שלישית, הם הודו שצוות מהיחידה היה בפעילות מבצעית בזמן משחק הגמר, אבל טענו שהבית נבחר על פי פרמטרים מבצעיים וציינו שבני המשפחה קיבלו יחס אדיב, לא נקשרו, וצפו במשחק ביחד.
"חרצו את דיננו"
עכשיו גבריהו מחליט לשבור שתיקה. בראיון בלעדי ל"ידיעות אחרונות" הוא מתעמת עם כל השאלות הקשות, מוסר את גרסתו ומדבר על האיומים על חייו. אנחנו משוחחים בטלפון, בשעת צהריים מאוחרת בניו־יורק. גבריהו נשמע שקט יחסית למהומה שרוחשת סביבו, בורר היטב את מילותיו אבל לא מהסס לתקוף חזרה. "בחודשים האחרונים אני מרגיש שמתנהל בישראל משפט, והדין שלי ושל חבריי כבר נחרץ בלי שום קשר לעובדות", הוא אומר. "באופן אישי חוויתי דברים קשים ורעים, קללות, איומים. השנאה מהקמפיין הזה לא מתפזרת בחלל ריק, היא מתנקזת אליי, אל חבריי, אל משפחתי. הכי קשה לי עם זה שהכנסתי את כל מי שסביבי לזה. ממש כולם, בעל כורחם".
איך אתה מרגיש עם הטענות של חבריך ליחידה ועל המתקפה האישית שלהם נגדך?
"זה היה לי מאוד קשה. שירתתי עם החבר'ה האלה. עברנו יחד טירונות, אימון מתקדם ואימון יחידה. אני עומד מאחורי הדברים שאמרתי, והדברים שהצגתי הם קצה הקרחון. מי שלא רוצה לעשות שקר בנפשו שיסתכל פנימה, הם יודעים על מה אני מדבר".
הם טוענים שהיחידה שבה שירתת היא מופת של מוסריות.
"זה לא העניין. אני לא חושב שעורב צנחנים היא יחידה לא מוסרית. מתוך רוב יחידות צה"ל, בעורב, ובכלל בצנחנים, יש המון חבר'ה טובים שרוצים להיות חיילים מוסריים. גם אני רציתי להיות חייל מוסרי. זה בדיוק הבסיס של הדברים שאנחנו מדברים עליהם ב'שוברים שתיקה'. אין ספק שרצינו להיות בסדר. אני זוכר חבר'ה עושים ספונג'ה בבתים אחרי מבצעים, ואנשים שהשאירו כסף למשפחות של פלסטינים, אבל אי־אפשר להתעלם מזה שיש שגרה שוחקת של כיבוש, אלימות כלפי פלסטינים שלא לצורך ולקיחת מזכרות מתוך בתים. אני מאוד־מאוד אשמח לפתוח את זה. ראיתי שיש מחשבות ודיבורים על תביעה נגדי ונגד 'שוברים שתיקה'. מעולה! זו הזדמנות מצוינת לדון בדברים האלה, שאנשים ייקחו אחריות על הדברים שהם ראו ועשו".
מה לגבי הטענות של חבריך ליחידה שאומרים שהאשמת אותם בדברים שהם לא עשו?
"זה שקר, מעולם לא האשמתי אותם ספציפית. לגבי המקרים עצמם, יש לנו סרטונים שהצגנו שבהם רואים ירי ממקל"רים לעבר חברון במהלך האינתיפאדה השנייה. לגבי ההשתלטות על דירה לצפייה במונדיאל, גם המקרה הזה מתועד ומוצלב. לגבי השתלטות על דירות, לא נטען שזה משהו שקורה כל הזמן, אבל אנחנו יודעים בוודאות על כמה אירועים כאלה, כולל אירוע אחד מהזמן האחרון".
מה לגבי האשמה האישית שלך בחלק מהאירועים?
"יכול להיות, בדיעבד, שאם הייתי נותן את העדויות שלי היום, הייתי שם יותר דגש על דברים שאני עשיתי בעצמי. אני לא אדם אלים, אבל היו מצבים שמצאתי גם את עצמי אגרסיבי מול פלסטינים. הנקודות שאני חוזר אליהן אלה דברים שאני עשיתי. כלומר, הסיפור הוא לא חוסר המוסריות של הצוות אלא שלי באופן אישי, ודברים שחוויתי בשירות.
"בשום מקרה אנחנו לא מאשימים את החיילים", הוא אומר. "אני גם לא אומר שאני יותר מוסרי מהם כי לקחתי אחריות. האחריות היא על הדרג המדיני והפוליטי שמתווה את המציאות הזאת, שבה מבקשים מחיילים בני 18־19 לשמור על הסטטוס קוו הנוראי הזה. אין דרך לעשות את זה בלי אלימות. כניסה לבית פרטי באמצע הלילה – גם אם אתה מנקה אחריך – היא אקט אלים. מבצעי סריקות ומעצרים אפשר לעשות באופן הכי מוסרי, אבל זה אקט אלים. וכשעושים את זה בשיטתיות, במשך שנים, תמיד יהיו גם אנשים שעושים מעשים לא מוסריים".
מה אתה עונה למפקדים בכירים בצבאות מערביים שטוענים כי בהשוואה לבריטים ולאמריקנים בעיראק ובאפגניסטן, למשל, צה"ל עושה הרבה יותר כדי לא לפגוע בחפים מפשע?
"אם משווים את צה"ל לצבאות אחרים, יכול להיות שאנחנו הכובשים הכי מוסריים במאה ה־21. אבל אין דבר כזה כיבוש מוסרי, מתוקף היותו כיבוש, ואין תחרות בינלאומית לצבאות מוסריים. אם אכפת לנו מעתיד המדינה, ולי אכפת, ואם חשובות לנו אמות המידה המוסריות שלנו, ולי הן חשובות, צריך לדבר על הכיבוש. ההשוואה לצבאות אחרים גם לא רלוונטית, משום שאני ישראלי. זאת המדינה שלי, זה העם שלי. אלה החוויות שאני חוויתי. קיבלנו משימה שאנחנו לא יכולים לבצע ולהישאר עם ידיים נקיות. ובכל זאת, האמירה הזאת על המוסריות חשובה בעיניי ואני נאחז בה. כי זה מלמד שיש בחברה הישראלית רצון אמיתי להיות מוסריים, וכשאומרים לנו שאנחנו לא מוסריים זה פוגע בנו. זה מחזק אותי, משום שאני מבין מזה שלאנשים בישראל, גם כאלה שאינם מהמחנה שלי, עדיין אכפת. לכן צריך לחזור ולדבר על הכיבוש. אנחנו כבר כמעט 50 שנה במצב שהוא זמני, והפתרון היחיד הנראה לעין הוא עוד 50 שנה כאלה. אין אף אחד בכל הזירה הציבורית וההנהגה שמבטיח לנו שום דבר חוץ מאשר 'לנצח נחיה על חרבנו'".
זה כולל גם את מנהיגי המחנה שלך, השמאל.
"איך אמר מרטין לותר קינג, 'מגיע רגע שבו שתיקה היא בגידה'. יאללה, תבחרו צד. אם אתם בצד המסית, האלים, זה שרוצה להשוות ארגוני זכויות אדם לרוצחי ילדים – או שאתם בצד שמסרב להשלים עם הערכים האלה. יותר מדי אנשים מעדיפים לשבת בשקט. ברור שיש אכזבה גם ממי שאמור להיות ההנהגה של המחנה שלי. הרי השינוי בסופו של דבר לא ייפול מהשמיים. אפשר לבקר ולא לאהוב את 'שוברים שתיקה', ברור שיש גם אחריות לפלסטינים, ויש אחריות לקהילה הבינלאומית, אבל את הדיון הזה צריך לקיים בתוכנו".
גבריהו אמנם מדבר על דיון שצריך לקיים בתוכנו, אבל מנכ"ל משרד החוץ לשעבר אלון ליאל אמר לפעילי "שוברים שתיקה" שהמאבק על הציבור הישראלי אבוד ושצריך להתמקד בהפעלת לחץ בינלאומי על ישראל. הדברים האלה מתחברים לאחת הטענות נגד "שוברים שתיקה" על כך שהם פועלים בחו"ל נגד ישראל.
"קודם כול זה לא היה תדרוך. הוזמנו עוד אנשים, כדי להשמיע דעות שונות. אני מכיר את הגישה של אלון", אומר גבריהו, "אבל אנחנו לא בחרנו לפעול לאורה. לא ויתרנו על העבודה בארץ. אדרבה, הרוב המוחץ של העבודה שלנו היא בארץ ומול ישראלים. דווקא כשהעולם מתחיל להראות סימנים שהוא מוותר על ישראל, אנחנו לא מוותרים. כשניהלתי את המחלקה הציבורית ב'שוברים שתיקה' חרשתי את הארץ, ואחת המטרות המרכזיות שלנו הייתה לחפש עוד קהלים, לייצר פעילויות בקמפוסים. אנחנו ארגון השמאל או האנטי-כיבוש שפוגש הכי הרבה ישראלים בשנה. אם היינו מוותרים על החברה הישראלית לא היינו מבזבזים את הזמן. מצד שני זה מצחיק שפוליטיקאים שמנסים למנוע מאיתנו לפעול בארץ – מתלוננים שאנחנו פועלים בחו"ל".
אבל יש גם פעילות בחו"ל.
"בוודאי. אנחנו פועלים בחו"ל והעבודה שלנו שם חשובה גם לישראל. אני סטודנט בארצות הברית, וכל מי שעוקב אחרי יהדות אמריקה מבין שיש לנו בעיה. החלוקה בקמפוסים ברורה, על פי המשוואה של ביבי וליברמן ודומיהם: או שאתה תומך בישראל ובהמשך הכיבוש וההתנחלויות – או שאתה מתנגד לכיבוש ולהתנחלויות, ומיד מתויג כפרו־פלסטיני וכשונא ישראל. זה מעוות. יש קול של ציבור גדול מאוד, יהודי וגם לא יהודי, שאומר, 'אנחנו תומכים בישראל אבל מתנגדים לכיבוש'. מולם העבודה שלנו 'סופר' חשובה, כי היא מראה שיש בישראל גם קולות אחרים. שהתפיסה הזאת – של תמיכה בישראל והתנגדות לכיבוש – היא לגיטימית. לכן מוטלת עלינו אחריות, לדבר עם הקהלים הנכונים ולדעת לומר את הדברים באופן ברור ומדויק. אני לא מוכן לקבל את הנחת המוצא של הממשלה, שלנצח נחיה על חרבנו. אנחנו מבקשים ישראל אחרת, לא כובשת. ואני בוודאי לא אנטי-ישראלי. להפך. אני שובר שתיקה בגלל שאני ציוני, בגלל שאני פטריוט, בגלל שאני ישראלי, שפשוט לא מוכן לקבל את המשוואה הזאת".
ההסתה מגיעה מלמעלה
גבריהו, בן 30, הוא ילד טוב רחובות ממשפחה מהציונות הדתית, עם שני אחים ושתי אחיות. למד בישיבה, המשיך לשנת שירות בתנועת הצופים והתגייס לעורב צנחנים. אחרי השחרור טייל קצת במזרח והתחיל ללמוד עבודה סוציאלית. כשסיים הלך לעבוד בדרום תל אביב, בין השאר עם הומלסים. מאז הוא פעיל ב"שוברים שתיקה".
למרות החזות השלווה יחסית שהוא מפגין, ניכר עליו שהוא חושש. מעדיף לא להרחיב על חייו בניו־יורק ועל משפחתו, את הפייסבוק שלו הוא סגר ובאופן כללי הוא תופס מרחק בתקופה האחרונה. "מדובר בקמפיין לכל דבר", הוא אומר. "הרי העדויות שלי נמצאות ברשת כבר יותר מעשר שנים, וכך גם שאר העדויות. לא היה שום דבר חדש. הסרטון הזה שאני מדבר באו"ם הוא מלפני יותר משנתיים".
אבל הטענות הן שהאשמת את חיילי צה"ל שהם פושעי מלחמה.
"הדבר שהם טוענים שאמרתי הוא פשוט שקר, לא היה ולא נברא. אפשר בקלות ללכת ולראות את הסרטון המלא ביוטיוב. ישבתי שם בפני הוועדה, אמרתי שאני ישראלי ועושה את זה לטובת המדינה. מה שמרתק זה שהמקור לטענה של 'אם תרצו' זו כתבה של הטלוויזיה האיראנית. אבל היה להם נוח לסמן אותי ולהסית נגדי. האיומים עליי התחילו להגיע מיד, ויש הודעות פומביות ברשת שקוראות לפגוע בנו. התחושות קשות מאוד. גם לי וגם למשפחה שלי שמצאה את עצמה בפוזיציה הזאת. אנחנו נמצאים באמצע אינתיפאדה, עם רציחות נוראיות כמו שלשום של דפנה מאיר בעתניאל, דברים מחרידים, והמצב על הפנים, אז נוח לשלטון להסית את הדיון ל'שוברים שתיקה' ולארגוני שמאל, במקום לדון בפתרון האמיתי למצב הזה".
אתה חושש לחייך?
אני לא מפחד, בטח לא בניו־יורק, אבל זה כן גורם לסוג של חשש. יש בישראל אווירה ציבורית מסוכנת מאוד כיום. אווירה מתירת דם. זה לא אומר שאפחד לחזור לארץ, ואני מן הסתם אחזור ואתמודד עם זה, אבל האווירה הציבורית הנוכחית מסוכנת מאוד, וכבר ראינו איך זה מוביל לאלימות פיזית".
אתה מאמין שזה בר תיקון?
"איך אמר רבי ישראל מסלנט, 'כל עוד הנר דולק אפשר לתקן'. הצלחנו לבנות מדינה חזקה, יציבה, ויש לנו את הזכות והחובה להגן על עצמנו. אני ישראלי, פטריוט, ומאמין שהסכנה הכי גדולה לישראל כיום היא המשך הכיבוש. אני יודע שתפיסות העולם והערכים שאני מאמין בהם הם לא הרוב בישראל, על פניו. אבל אנחנו במאבק על עתיד המדינה.
בהיסטוריה של העם היהודי תמיד היו שני כוחות חזקים: צד אחד שמשך ללאומיות ודתיות ומשיחיות, וצד שני לפתיחות, לקדמה, לדמוקרטיה. גם היום מתנהל מאבק דומה, ואנחנו חייבים לנצח בו".
בשבחי הציונות הדתית
קשה לפספס את החיבור של גבריהו לציונות הדתית, זו שמתוכה מגיעות המתקפות הכי קשות עליו. "גדלתי בציונות הדתית", הוא אומר. "עברתי את המסלול בישיבה, אבל אני חושב שהסביבה שלי הייתה מאוד פתוחה ומאתגרת. כזאת שלא פחדה לשאול שאלות קשות. היו בבית דיונים וגם ויכוחים, אבל הייתה תמיכה גדולה. אני יודע שגם עבורם זו תקופה לא קלה, כשתוקפים את הבן שלהם, וקשה לי גם עם זה. יש היום בציונות הדתית מאבק פנימי עצום, וזה לא מפתיע שלא מעט חבר'ה בשמאל וגם ב'שוברים שתיקה' הגיעו מתוך הציונות הדתית, חלקם מההתנחלויות. יש שם משהו שמאפשר ביקורת והטלת ספקות, ואני מאוד גאה במקום שבו גדלתי".
בדיעבד, אתה מתחרט שהתגייסת?
"לא. אני קרוי על שם צנחן שנהרג ביום כיפור והיה מדריך של אבא שלי, שגם הוא עצמו היה צנחן. זה משהו שתמיד ידעתי שאעשה. עם כל הביקורת שלי, אני לא מסתכל אחורה ומתחרט שהתגייסתי. מה שהניע אותי לעבור גיבושים, להתגייס ולשרת את המדינה, אלה בדיוק אותם ערכים שמניעים אותי היום – הרצון לתקן, לשנות".
לפנייה לכתב/ת 
