שון פול: כמה כבר ניתן להזיז את הישבן?
היישר מג'מייקה, הגיע שון פול לישראל כדי לירות להיטים ולהזמין את כולן להזיז את הישבן. למרות האנרגיות הגבוהות, מסיבת הריקודים הזו איבדה במהרה את הסקס אפיל והרגישה מתוכננת מדי, כולל קריאות מדוקלמות לקהל. ולא, ביונסה לא היתה שם כדי להציל את המצב. אולי קלי רולנד
אז אומרים שבנות לבנות לא יכולות לרקוד? מי שאומר זאת כנראה לא היה אמש (שבת) בהופעה של שון פול, אמן הדאנס הול, ההיפ הופ והרגאיי שהופיע בהיכל מנורה מבטחים בתל אביב ודאג - בדיוק כמו באחד מלהיטיו "Temperature" - לשמור על טמפרטורה גבוהה בתוך האולם, הפוכה ממזג האוויר שבחוץ.
ראשית, אודה שמאז הלהיט הגדול "Baby Boy" עם ביונסה לא ממש ידעתי שהוא עוד חי ופועל, או לפחות לא להבדיל בינו לבין לשאגי או סיסקו (זוכרים את שיר החוטיני?). הכל נשמע לי כמו משהו שיצא מאותו פס ייצור. אז טעיתי. מסתבר שפול (43) ממשיך לייצר להיטים בקצב מסחרר, יותר ממה שיכולתי אפילו לדמיין שאני מכירה. מספיק ששמעתם רדיו בשנים האחרונות - ותדעו להצטרף אליו בכל אחד מהפזמונים של שיריו, מבלי שתצטרכו להשקיע בכך יותר מדי מחשבה (טוב, בכל זאת - כמה מחשבה צריך בשביל לזמזם את "שייק ד'את ט'ינג" בריפיט?).
עוד ביקורות הופעות במדור המוזיקה של ynet:
מינימל קומפקט בהופעה: חיים בהווה נצחי
"הטרובדור": קלאסיקה ישנה לשנה החדשה
אנריקה איגלסיאס בישראל: אי בודד של אהבה
אולי גם חברת ההפקה לא סמכה כמוני על פול, כי היא דאגה להופעת חימום ארוכה וקצבית במיוחד שכללה את אמני ההיפ הופ והרגאיי הישראלים הכי עכשוויים. זו התחילה עם דיג'יי גל מלכה, שהרים את הקהל עם הלהיטים הכי גדולים של השנה האחרונה והכניס את האולם לאווירת מסיבה. אליו הצטרפו מאוחר יותר בן אל תבורי וסטטיק שהמשיכו להלהיב עם השירים "#דובי גל" ו"ברבי".
גם הראפר איזי היה שם (ואף ביצע בבכורה שיר חדש), גם להקת קפה שחור חזק וכמובן - ילד הפלא הנצחי, אליעד נחום. אחרי שעה וחצי של משחק מקדים הקהל כבר היה לגמרי מוכן לקבל את שון פול. מה זה מוכן? תכלס, היה מסתפק ישר בהדרן.
ואז הוא עולה, גבר מתבגר בן 43 במיטב תלבושות הז'אנר: עטוף כולו בשכבות, וכמובן עם כובע ומשקפי שמש - כי בסצנת ההיפ הופ, היחס בין לבוש הבחורה ללבוש הגבר שעל הבמה הפוך לחלוטין. וכך, מול כל העטיפות, הרקדניות שלו, שתיים בדיוק, לבושות פחות ופחות. הבמה נשארת נטולת כל עניין, רק מדרגות מעטרות אותה (עליהן מטפס מדי פעם פול במהירות), נגנים וכאמור - הרקדניות שמוסיפות צבע וסקס לאוויר.
גם הצמות, סימן ההיכר של פול, לא נראו שם. אלו כבר נעלמו עם השנים והותירו קרחת. בלי אלו, ובלי שמות גדולים לצידו כמו ביונסה, ריהאנה או אנריקה איגלסיאס עמם ביצע כמה מלהיטיו הגדולים - הוא מאבד קצת מהסקס אפיל של פעם ומהעובדה שהוא כוכב פופ בינלאומי.
אבל תגידו מה שתגידו, פול בא לעבוד. לאורך כל ההופעה הוא לא מפסיק לשיר, לקפוץ, לרקוד, להזיז את האגן בשיטה מופלאה ולדבר עם הקהל. הוא נהנה על הבמה, אבל הכל גם מרגיש מתוכנן להפליא. המנוחה שלו מתוזמנת וכמוה גם הצעקה "איזראל" (ולא "תל אביב") בסוף כל שיר - לעיתים גם באמצע.
כל זה לא ממש מצליח לגרום לי להאמין שהוא יודע איפה הוא, או שאכפת לו במאום מאיתנו - גם לא זה שהוא נושא נאום לפיו, כשנגיע לבקר אותו בג'מייקה, הוא יקבל אותנו בזרועות פתוחות של משפחה. כי אם אנחנו אוהבים את השירים שלו, אז זה ברור שקורצנו מאותו החומר. הוא אמנם ביקר כאן ב-2007 אבל לא טרח לציין זאת, או לשתף באיזה סיפור או זיכרון מהטיול. הדבר רק חיזק את ההרגשה שקטעי הקישור, עם תוספת שם הארץ בה הוא מופיע, הם חלק מובנה לחלוטין.
ואם כבר השירים - מה שהתחיל מאוד נלהב, מקפיץ ומרגש, הופך מהר מאוד לרעש אחד גדול, עיסת להיטים משומנת בה אי אפשר לדעת מתי שיר אחד נגמר והשני מתחיל. הכל נשמע די אותו הדבר. גם כשהוא מדבר, במבטא ג'מייקני כבד, קשה להבין את המסר שהוא מנסה להעביר. חוץ מכמובן את הקריאה לכל הנשים להזיז את האגן, לרקוד ולהפנים שאולי אנחנו באנו בשביל השירים שלו - אבל הוא בא כדי לעשות את כל בנות ישראל. מטריד משהו.
הבנות, לפחות אלו שנכחו במקום, הוכיחו לחלוטין שה"איזראל ליידיז" מוכנות לקבל אותו בחיבוק אוהב כמו שהוא מבקש. בגזרה הגברית, הורכב הקהל בעיקר מצעירים בגילאי העשרה המאוחרים שלהם, בכובע מצחיה, קפוצ'ון ואם אפשר גם משקפי שמש באולם סגור וחשוך - עוד יותר טוב. מה לא עושים בשביל הפוזה והאטיטיוד?
אחד מרגעי השיא היה בשיר "Bailando". ייתכן שחלק גדול מהקהל היה כאן לא מזמן גם בהופעה של אנריקה איגלסיאס, וזוכר, כמו האולם עצמו, את הביצוע שלו לשיר. לצד קאבר ל-"No Woman No Cry" של הג'מייקני הגדול מכולם בוב מארלי, פול בעיקר לא פספס אף להיט ונתן למעריצים בדיוק את מה שהם רצו - לשמוח ולנענע משל היו מינימום טמיקוואה.
המסיבה ההמונית הזו גרמה לי לרגע לשכוח שאני בתל אביב, אפילו באיזראל (למרות שפול ציין את זה כל שלוש דקות בממוצע). כמעט יכולתי לדמיין שאני יושבת בברונקס עם הגאנג שלי. כך, לפחות בהתחלה. כי למי שנמנה עם חובבי הז'אנר והזמר עצמו - אני בטוחה שההופעה היתה מלהיבה ואנרגטית. מי שכמוני, בא רק כדי להינות - מיצה את הטריק אי שם בתחילת החלק הראשון.
