"פֶּקַח": קשה, פומפוזי ומרתק

"פֶּקַח" היא יצירה ספרותית יוצאת דופן בנוף הספרותי המקומי. היא יוצאת דופן פי כמה כיוון שמדובר ברומן ביכורים של סופר צעיר, יהודה ויזן, שאין לו דבר עם הספרות המקומית העכשווית הצעירה. אם בעבודתו כעורך כתב העת המרשים "דחק", הוא נתפס כמי שמאדיר את הקאנון ואפילו מבצע מהלכים אנכרוניסטיים, ברומן שלו הוא מוכיח את הפער בין משנתו האמנותית-ספרותית לסנטימנטליות, התיאורים הריאליסטיים ועיצוב הדמויות הפסיכולוגי השולטים בספרות הישראלית.

אפשר לומר הרבה דברים על "פקח". זה ספר קשה, מסועף, אגרסיבי, רווי עד להתפקע בהרמזים, ציטוטים ופרפראזות; אבל הוא לא ספר בוסרי. זוהי יצירה בשלה, אינטליגנטית, מטרידה ומדכדכת אך גם מהנה מאוד. יצירה שנכתבה על ידי סופר שיודע את מלאכתו, בעל חזון אסתטי, מבני ורעיוני, שאותו הוא מגשים בכישרון רב, על כל הפומפוזיות שבו.

הגיבור, פקח, הוא בחור צעיר, שחלומו להיות סופר. עלילת הסיפור מתרחשת בזמן שבין שליחת כתב היד שלו למו"ל, ועד קבלת המענה הנחשק. הוא מתרחש בבטלון עלית (בת דמותה של תל אביב), מקום מגוריו הנוכחי של פקח, שנולד וגדל בבטלון תחתית - עיר פריפריאלית, לאב שלימד אותו כיצד להטביע חולדות, ולאם שעסוקה בבישול כל סוג בשר שהוא, כל הזמן. במהלך ההמתנה למכתב התשובה מהמו"ל, משוטט פקח ברחובות העיר, בבתי הקפה וחנויות הספרים, וחוזר אל העבר ולדינאמיקה בינו לבין הוריו. הוא פוגש טיפוסים המזוהים עם ההוויה של העיר, שבה כל אחד הוא סופר וכל אחד מדבר על ספרות, או על ספרות לכאורה, וגם פוגש את זילזיל טיבס, בחורה אתיופית שעובדת בסופרמרקט, ומתאהב בה, על אף השוני ביניהם - מה שמוביל אותו למצבים מפתיעים ועוכרי שלווה.

"פקח". רומן הביכורים של יהודה ויזן

באופן מוצהר, הספר שואב השראה מיצירותיו המאוחרות של ג'ימס ג'ויס ומהמבנה הספרותי של מנדלי מוכר ספרים (גם שם הערים לקוח מ"מסעות בנימין השלישי" של מנדלי מו"ס). לצד זאת, הספר מלא בהקשרים ספרותיים - חלקם מופגנים וחלקם מטושטשים, וויזן מצליח ליצור באמצעותם טקסט שלם, עצמאי ומגובש - לא משימה קלה כלל, שמעצימה, לדעתי, את שליטתו של ויזן באמנות הכתיבה. יתרה מכך, מהלך זה מצביע על תפיסתו האמנותית ביצירת שושלת ספרותית שנבנית על ידי התכתבות עם יצירות ויוצרים קודמים, אשר המופעים של ההתכתבויות האלו ביצירה עכשווית מעניקה להם נפח ומשמעויות חדשות.

במידה רבה, ניתן לראות דווקא במהלך זה את המהות של יצירה עכשווית צעירה חדשה. כך עשה גם (במובן אחר, אך דומה) הסופר הארגנטינאי הצעיר פבלו קאצ'צ'יאן ביצירתו "האלף שהשמין", אשר בה כתב למעשה בתוך יצירתו המוכרת של בורחס, "האלף". הוא נתבע בגין פלגיאט בבית המשפט, אך זוכה. טענתו היתה שהספרות נועדה שיגיבו לה, שישחקו אתה, שיעבדו אותה, ואכן כך היה מאז ומעולם, וזה גם מה שהופך לא פעם יצירה ליצירת מופת משפיעה. ומי יעשה זאת אם לא הסופרים הצעירים, החדשים, המביאים את נקודות המבט הרעיונית והאסתטית המקורית שלהם אל טקסטים קודמים?

הרכיב העיקרי (או אחד העיקריים) ב"פקח", כפי שאני קראתיו, הוא מתח. זהו לא מתח נוסח סטיבן קינג,

אלא מתח רגשי-עלילתי טורדני, שמעורר אי נוחות מתמדת, בדומה לסיפוריו של קפקא. המתח מתקיים בראש ובראשונה בין שני הערים - בטלון עילית ובטלון תחתית. בעיר הגדולה שולטים "אנשי הרוח", אך הם מעוצבים ברומן כדמויות רפאים כמעט, כאנשים ריקניים הממחזרים סיסמאות, עדריים ונטולי עמדה עצמאית. בעיר הצידית שולטת הקרניבוריות הגרוטסקית, המוצגת בפירוט משל היתה תיאורי נוף פסטורליים, והאגרסיביות של האב מול בנו בחניכתו כגבר. ויזן מביא את שני הייצוגים הללו לכדי פארסה, והופך את המציאות בכל אחת מהערים למקאברית, אלימה בדרכה שלה, ומטרידה.

המתח מוסיף להיבנות במהלך שיטוטיו של פקח, שהוא טיפוס לא נעים במיוחד, אך גם חששן, חרד וחסר ביטחון. הוא אמנם דעתן ובעל עמדות ביקורתיות מוצקות, אך תלישותו בשתי הערים וחוסר יכולתו למצוא מקום שבו ירגיש שייך, מובעת בין השאר דרך אותו מתח מצמית. העניינים מסתבכים, כמובן, כשהוא פוגש את זילזיל טיבס, כאשר אל מתח ההתאהבות נוסף גם המתח שנוצר מהפער האינטלקטואלי ביניהם, בעוד ההתקרבות שלה לעולמו שלו מעצימה את המתח עד לנקודת רתיחה, משום שאמיתות קשות מנשוא עבור פקח נגלות לו.

ויזן מצליח לבנות כהלכה את המתחים הרבים שברומן, ולעצב אותם כך שישתלבו יחד לכדי אווירה אפוקליפטית כמעט. התודעה הקודחת של הגיבור לצד הניכור הפיזי-ממשי שלו, משמשים את ויזן לעיצוב דמות ברורה ומהימנה, שהסובייקטיביות של העולם כפי שפקח תופס אותו ומתאר אותו, משכנעת מאוד. בשל כך, ומשום ההשתקעות הכבדה בעולם הזה, הסיפור אינו חד-ממדי. הוא קודר, מבאס, מכעיס ומעורר דחייה, אבל הוא גם מצחיק מאוד, שנון, אירוני ומפתיע. והאפקטיביות הרבה שלו על הקורא אינה על אף השימוש הרווח בשפה ארכאית, בתחביר קשה ומשחקים לשוניים, אלא גם בזכות כל אלו.

ניתן בקלות לקטלג את "פקח" כספר יומרני בגלל השפה הגבוהה או ההקשרים הספרותיים הרבים. אבל תהיה זו הודעה בכך שספר שאינו הולך בתלם הספרות העכשווית הוא יומרני, וככזה - שחצני, מנסה לתפוס יותר משהוא מסוגל, מנותק ואליטיסטי. בעיניי דווקא מה שמרחיק את הספר הזה מהספרות שהורגלנו בה הופך אותו למעניין יותר, מיוחד יותר, מסקרן יותר. ההתכתבות עם יוצרים ויצירות יש בה צניעות ולא יומרנות, יש בה מתוך הרצון להשתייך ולא להיבדל - וכשהדבר נעשה היטב, התוצאה מאתגרת, ובשל כך - מלהיבה יותר לקריאה.

"פֶּקַח", מאת יהודה ויזן. הוצאת "אחוזת בית", 161 עמ'.