"אותי חינכו שלא משאירים פצועים בשדה הקרב"
ניצן פרחי מעוטף עזה, ספק פלפלים למגה, מבקש למחות נגד קברניטי הרשת ונגד הפקרת הספקים הקטנים
הפלפלים שקניתם הבוקר בסופרמרקט נזרעו בסוף אפריל 2015 ונשתלו בתחילת יוני. הצמחים הושקו, דושנו וטופלו באהבה רבה, ומירב המאמצים והמשאבים הושקעו בפירות כדי לספק ללקוח את הסחורה היפה, הטרייה והאיכותית ביותר. משדות הנגב היישר לצלחת שלכם. לכאורה די בכך כדי להצליח. למעשה זה ממש לא מספיק.
כבר 6 שנים שרשת מגה היא חלק בלתי נפרד מחיי - לא רק כי היא מקור הפרנסה שלי, אלא כי יש לי מקום חם בלב בשבילה: בזכות מגה התחלתי לגדל פלפלים.
בעקבות הלחץ הציבורי: יו"ר מגה מוותר על הבונוס ויחלק אותו לעובדים
החגיגות במגה: אשת השר לשעבר הרוויחה מיליונים על חורבות הרשת הקורסת
מנכ"ל מגה יקבל 2 מיליון שקל על חצי שנה
ובזכותה גם נשאו מאמציי פרי, תרתי משמע. במשך השנים קיבלתי יחס הוגן והגון מצד הרשת, ומי שבקיא ברזי ענף הקמעונאות בוודאי יודע שזה לא מובן מאליו. במשך השנים שחלפו ידענו עליות ומורדות: וירוסים ומחלות, תנאי מזג אוויר משתנים, מחירים תנודתיים הנקבעים שרירותית וללא כל קשר לטיב הגידול, וכמובן – שלושה מבצעים צבאיים בדרום ששיבשו את שגרת עבודתנו לחלוטין, אבל לרגע לא עצרו את מהלכה. בצד כל אלה היו גם תקופות מוצלחות יותר, שבהן קיבלנו שכר הולם בעבור מאמצינו. העונה הנוכחית, למשל, התאפיינה במחירים טובים לספקי הירקות, אף שבסופו של דבר, לחלקנו יישארו המחירים הטובים על הנייר. מימושם בפועל נראה לנו כעת רחוק מאי פעם.
אל תבינו אותי לא נכון: אני אוהב את העבודה שלי, את הבית שלי בשדה ניצן, בחבל הבשור, את האדמה העקשנית של הנגב; אני שמח בחלקי, אבל את מנת חלקי השגתי בעבודה קשה מאוד. כל כך הרבה אי ידיעה, מתח וחוסר יציבות יש בעבודה כמו שלנו, שכדי לשרוד בה שנים מוכרחים עצבים מברזל. ואולי בזכותם גם לא הזדרזתי להיבהל כשנפוצו השמועות על הקשיים של מגה. האמנתי (ואני עדיין מאמין) בכוחה של הרשת וביכולתה להיחלץ מהמשבר. גם כשספקים רבים הספידו את החברה והפסיקו לספק לה סחורה, החלטתי להמשיך ולשלוח את הפלפלים שלי למגה. זה אולי יישמע לכם כמו תמימות, שלא לומר טיפשות, אבל כשמנכ"ל מגה הצהיר שהרשת חפצת חיים ושעתידה תלוי בנכונותם של הספקים להמשיך ולהעביר סחורה – הרגשתי שנקראתי לדגל. מנהלי החברה המשיכו לשדר עסקים כרגיל ודאגו לוודא מידי יום שנמשיך לספק את הסחורה כדי שלמגה תהיה תקומה, והתחרות, החיונית כל כך לשוק בישראל, תימשך גם הלאה. האמנתי להם.
אני אולי תמים, אבל לא אידיוט. בתקופה האחרונה, כשעניין קריסתה של מגה שינה סטטוס מ"האם?" ל"מתי?", כבר היה ברור לי שקרוב סופה של הרשת, לפחות כפי שהכרתי אותה. הייתה לי אפשרות, כמו לכל חקלאי, לפנות גם לשווקים אחרים, וכך עשיתי. אבל לרגע לא הפסקתי את משלוחי הפלפלים למגה, כי אותי חינכו שלא משאירים פצועים בשדה הקרב, ולא משנה כמה אבוד ונואש המצב בשטח. כמה חבל שקברניטי מגה לא חונכו באותה הרוח, וברגעי האמת נטשו את הספינה הטובעת והניחו לה לשקוע. כך לא מתנהגים בני אדם העומדים בראשו של ארגון גדול כל כך; כך לא מתנהגים בני אדם העומדים בראש.
כ־350 ספקים קטנים כמוני יש למגה, וחובה של הרשת אליהם הוא כ־140 מיליון שקל. החוב הממוצע לכל ספק קטן מוערך בכ־300־400 אלף שקל. אינני מדבר על השחקנים הגדולים. אני לא מזלזל בחובות העצומים שמגה חבה להם, אבל חברות אלה מבוטחות, והן יהיו הראשונות שיקבלו את החזרי החובות בבוא העת. וגם אם לא יפרעו את חובותיהן בשלמותם – יכולתן לספוג חובות כמו אלה שחייבת מגה לרוב טובה לאין שיעור מזו של הספק הקטן האחד, ואפילו יהיו חובותיו "רק" כמה עשרות אלפי שקלים. בשביל רבים מהספקים הקטנים, המשמעות של אי סילוק החוב היא מכת מוות. זו לא הגזמה. זו המציאות האבסורדית שבה אנחנו חיים.
האבסורד הגדול כאן הוא שכולם, ובכלל זה הנושים הגדולים, העובדים ואפילו רשויות המס, קודמים לספקים הקטנים בתור לקבל את הכסף. בעניין העובדים חשוב לי להבהיר – לבי איתם. מאבקם מוצדק, ואין ספק באשר לזכותם לקבל את כל כספם עד הפרוטה האחרונה. אלא שמצוקתם, שלא כמצוקת הספקים הקטנים, נידונה בהרחבה בתקשורת ומקבלת – ובצדק – תשומת לב רבה. אבל יש עוד מגזר שקולו לא נשמע מאז שפרץ המשבר במגה. ולא כי אין לספקים הקטנים מה לומר, ולא כי אין להם טיעון משכנע, אלא רק משום שהם לבד במערכה. הם לא מאמינים שיש סיכוי שמישהו יקשיב להם או שסדרי העדיפויות ישתנו. סביר להניח שהם צודקים, ובכל זאת, אני מסרב לשתוק. לא ייתכן שמנהלי חברה מתפרקת יתגמלו את עצמם בסכומי עתק ויפקירו את העובדים והספקים הקטנים לשאת לבדם בעול. גם אם נניח לעובדה ההזויה שמנהלים שהובילו את הרשת לאבדון זכאים לקבל בונוסים – כנראה בגין כישלונותיהם המפוארים – אי אפשר שלא לסלוד מהתנהלות כזאת. זהו היעדר מוסר בסיסי.
וקשה להתעלם משכר הטרחה האסטרונומי שיגרפו כנראה הנאמנים שמונו למגה. אינני מתיימר להטיל ספק בחשיבות עבודתם, בנחיצותה ובמקצועיותה. אבל אני גם לא מבין מדוע ראויים שלושת נאמני מגה לקבל מיליוני שקלים בעבור עבודתם קצרת המועד, ואילו נאמניה האמיתיים – אלה שעמדו לצדה במשך שנים וליוו אותה גם בשעותיה הקשות ביותר, עד פעימת הדופק האחרונה – נתבעים לוותר על מה שהרוויחו בעמל רב ולהסתפק בהחזר חוב של 30% על פי התחזיות האופטימיות.
מי שמכיר אותי יודע שאני לא יושב בשעות הפנאי שלי וכותב מכתבים לעיתון או מחפש פלטפורמה להעביר בה את המסרים שלי. אין לי פייסבוק, ווטסאפ, ואפילו טלפון חכם מיותר בעיניי. ובכל זאת, לא יכולתי לשבת מנגד, להסתכל על נגע החזירות והצביעות בחברה שלנו – זה שכבר הפכנו אדישים אליו – ולקבל את הדין בהכנעה. גם אם לא נקבל דבר ממה שהרווחנו ביושר, לפחות את הזכות למחות על השיטה העקומה הזאת, שום אדם – בכיר ועשיר ככל שיהיה – לא יוכל לקחת מאיתנו.
הכותב הוא בן 33, נשוי + 2 ממושב שדה ניצן שבנגב המערבי, מגדל פלפלים לשוק המקומי
לפנייה לכתב/ת 
צילום: ירון ברנר
מומלצים
