הוא בחור טוב מידי. זה לא מספיק מאתגר
הבחורים הטובים שהם לא אניגמה או עוד מתקן רופף בלונה פארק - דווקא הם עושים הכל נכון ובדיוק כמו שאני רוצה. בפירורים עסקינן? החבר'ה האלה נותנים את כל הכיכר, העיקר שאני אוכל משהו, כי היי, אני נראה רזה
עוד בנושא:
הדייט הלך מעולה אבל משהו היה חייב להידפק
10 דברים שהמדע לימד אותנו על דייטים
יש בינינו משיכה ושיחות מיניות, אבל הוא תפוס
מגרש החניה הצבוע אדום-לבן, המקום המסוכן ביותר בעיר, מאגד בתוכו את כל הבחורים המתעתעים. הכניסה היא על אחריותך בלבד. הם לא מתעתעים בזדון, החיים הפכו אותם לכאלה. מבחוץ הם נאים, מסתוריים ויודעים תמיד להגיד את המילה הנכונה. מבפנים הם לא מראים את כל הקלפים שלהם אף פעם, תמיד מחזיקים את האס קרוב ללב שלהם (ורק שלהם), ומסתפקים בלפזר פירורים קטנים של חום וחיבה. כשאני נמצא עם בחור מהסוג הזה אני תמיד נמשך, נסער ונזהר שלא להחנות שם את הרכב שלי, כי זאת לא באמת חניה.
גם אם אתעלם מהסכנה, תמיד יסתובב שם איזה פקח וימצא אותי. יש שם משהו חזק וממגנט לצד אי ודאות או עמימות, וזה אף פעם לא באמת יכול לקרות. אז אין לי מנוס מלהפעיל את כל כוחי מולם - אם זה לטוס לאיטליה, לנסות לביית את הפרפר השכונתי או לדובב את האדיש שאי אפשר לנחש אף פעם מה עובר לו בראש. ברמה העקרונית, זה יכול להצליח לכמה רגעים, וברמה העקרונית אני יכול גם להחנות את הרכב באדום לבן, אבל זה לא אומר שאסתובב ברחבי העיר בשלוות נפש, ושהיום הזה לא יסתיים בקנס או בגרירה אכזרית.
ובעולם שבו הכל יכול לקרות? מה קורה בעולם בו חניית הכחול-לבן המזמינה רק מחכה שתיכנס אליה בלי שום בעיות? דווקא הבחורים הטובים שהם לא אניגמה או עוד מתקן רופף בלונה פארק, דווקא הם עושים את הכל נכון ובדיוק כמו שאני רוצה.
בפירורים עסקינן? החבר'ה האלה נותנים את כל הכיכר, העיקר שאני אוכל משהו, כי היי, אני נראה רזה. למעשה הם עושים את כל מה שאני מדמיין כשאני חושב על פרטנר מושלם, אבל דווקא שם אני לא מצליח להתמגנט. סך הכל, זה מאוד הגיוני - הוא חמוד, מצחיק, כיף איתו, אז ברור שלא בא לי עליו, מה כיף בכיף? תנו לי להיאבק! והנה הפיצוח למרשם הבטוח לטרגדיה רומנטית.
אנחנו מסננים אנשים על פי גובה, גיל, עבודה ועוד שטויות לא רלוונטיות שכאלה, אבל פעם אחר פעם מתאכזבים לגלות שהפרמטרים האלה הם פיקציה. אז למה להמשיך במדיניות הזאת ולא לשנות את הפרמטרים החשובים באמת - כנות, רצינות, חום ואינטליגנציה? אולי כשהאגוז כבר מפוצח ומונח לו מולי, וכל שנותר לי לעשות הוא לאכול אותו, ואני לא בטוח שאני ממש רוצה. מה עם האתגר של הקילוף?
המשתתפים במרוץ למליון לא באים נטו בשביל הפרס, הם רוצים אתגרים, אקשן, מכשולים. דרמה זה עניין. הקושי המאתגר הזה מייצר אצלי אדרנלין, אני חי. אני מרגיש, משמע אני קיים. לא משנה אם זה מפח נפש או אקסטזה, רק תנו לי משהו. הכי מפחיד זאת מציאות יומיומית אפורה וריקנית.
זה אחלה שאני מספר לעצמי שאני מוכן ורוצה קשר, אבל למה אני מוצא את עצמי פעם אחר פעם באינטראקציה מסובכת ומתסבכת עם המתעתעים? מעניין איזו דמות אני מגלם בכל הסיפור הזה. ואולי יכול להיות שאני בכלל משלהם, בחור מתעתע בעצמי שמספר לעצמו שהוא לא? דומה מושך דומה? המתעתעים הפכו אותי לכזה או אני אותם? מי הביצה ומי התרנגולת? מבולבלים? גם אני.
לפנייה לכתב/ת 
