סיפור אהבה: ראיו וייקאנו סוחפת את ספרד
היא ניצלה מהתפרקות בזכות אוהדיה ועלתה לבמה המרכזית, היא משחקת כדורגל התקפי בכל מחיר והמסרים המרגשים שלה הפכו אותה לקונצנזוס הגדול ביותר בליגה הספרדית. עכשיו היא שוב נלחמת על הישרדות, וכולם מחזיקים לה אצבעות. וגם: הכשרון הצעיר של חיחון עם עוד הצגה ואדוריס עם מספרת מהסרטים. סיכום המחזור ה-21 בלה-ליגה
כולם אוהבים את ראיו וייקאנו. בשנים האחרונות היא הפכה לקבוצה הקרובה ביותר למעמד של קונצנזוס בליגה הספרדית ונדמה שכל אוהדי הקבוצות האחרות - לא משנה מהיכן הן מגיעות - רוצים ברעתה רק במשך 180 דקות מדי עונה ואז שבים לפרגן. התקשורת הצטרפה גם היא לטרנד הזה, כמו גם הרבה אוהדים מרחבי העולם שנתקלו בה רק לאחרונה, והתופעה רק הולכת ומתרחבת.
בדרך-כלל לאהבה הזו יש משמעות ברורה והיא לא חיובית במיוחד. הקבוצות שבדרך כלל זוכות לאהבת הכלל הן הקטנות ביותר, אלו שלא יכולות להזיק לגדולות ולרוב משמשות בשר תותחים. יש אמת בכך גם במקרה הזה, אבל זו לא כל האמת - וממש לא כל הסיפור. ראיו וייקאנו היא כבר מזמן אחת התופעות המעניינות ביותר בכדורגל הספרדי, על ומחוץ למגרש, והאהבה לה היא זוכה היא לא עוד מקרה של אנדרדוג סימפטי. יש בה הרבה מעבר, ולא קשה להבחין בכך.
חלק מסוד הקסם של ראיו טמון במקום שבו היא נולדה ושאותו היא מייצגת בגאווה רבה - וייקאס. בעבר הייתה וייקאס כפר עצמאי וצנוע מאוד על גבול מדריד בו התגוררו בעיקר פועלים שעבדו בעיר הגדולה, ובשנות ה-50 של המאה הקודמת היא הפכה לחלק מהבירה. בספרד מתייחסים אליה כאל מעין שכונה בתוך העיר, אבל שהטרמינולוגיה לא תבלבל אתכם - מדובר בכ-300 אלף איש, שמרביתם לא רואים בעצמם תושבי מדריד אלא "וייקאנוס" לכל דבר ועניין. ומכאן, מהגאווה הזו, זה מתחיל.
למרות מיעוט שחקני הבית בקבוצה הראשונה, ראיו וייקאנו הייתה מאז ומעולם הפנים של וייקאס. במשך עשרות שנים הקבוצה התקדמה והידרדרה לפי קצב פעימות הלב של העיר, וחשוב מכך - של האוהדים. היא נפלה לא מעט ביחד איתם, אבל קמה תמיד בזכותם.
מסלול החיים של ראיו ידע הרבה עליות וירידות בעשורים האחרונים. בסוף שנות ה-70 הקבוצה הגיעה לראשונה לליגה הבכירה, שרדה שלוש עונות ורק בשנות ה-90 חזרה לעניינים (ואפילו שיחקה בגביע אופ"א ב-99/00 אחרי שקיבלה את תואר "הקבוצה ההוגנת"). לקראת סיומו של העשור הקודם המועדון כמעט וקרס עקב המשבר הכלכלי בספרד, ובפרט בעסקיו של הבעלים דאז רואיס מתיאוס שהפך לאיש הכי שנוא בווייקאס, ומי ששיקם את הקבוצה היו, איך לא, התושבים.
השחקנים לא קיבלו משכורות במשך חודשים, אבל האוהדים - שחלק גדול מהם היו בעצמם מובטלים - מימנו אותם כדי שימשיכו לשחק. בסוף 10/11 ההשקעה הזו השתלמה ובגדול, כשראיו עלתה לליגה הבכירה בתום קמפיין נהדר ושבה לליגה של הגדולות. האצטדיון, שמ-1994 ועד 2011 נקרא על שמה של אשת הבעלים, תרזה ריברו, חזר לשמו המקורי והכה-פשוט: "מגרש הכדורגל של וייקאס". 14,708 מקומות ישיבה, אם אתם לא מחשיבים את מרפסות הבתים שמסביב.
אבל גאווה מקומית אפשר למצוא בכל מקום בספרד, מקטאלוניה ועד אנדלוסיה ומחבל הבאסקים לאסטוריאס. מה שהופך את המועדון הזה לייחודי באמת הוא סולם הערכים שלו, שאינו נטוע רק בגיאוגרפיה. למרות מימדיו הזעירים יחסית, ראיו הוא מועדון אקטיבי מאוד מבחינה פוליטית, ואת ההוכחה לכך אפשר למצוא בראש ובראשונה על חולצות השחקנים.
המדים הקלאסיים של ראיו הם חולצה לבנה עם פס אלכסוני אדום, לבוש שהם נכסו לעצמם אחרי משחק ידידות חגיגי מול ריבר-פלייט ב-1950. על המסורת הזו הם שמרו, אבל תלבושת החוץ שלהם - שעל יופיה אפשר להתווכח - היא תופעה חדשה ומרשימה שהצליחה לרגש מאות אלפים. ובצדק.
על פני החולצה השחורה פרושה קשת המורכבת משישה צבעים, שכל אחד מהם מייצג "גיבור אנונימי שקולו לא נשמע": הצבע האדום מוקדש ללוחמים באיידס, הכתום למתמודדים עם נכויות, צהוב לאלו שלא מאבדים תקווה, ירוק עבור אלו שדואגים לסביבה, כחול לאלו הנלחמים נגד התעללות בילדים וסגול עבור הנלחמים באלימות במשפחה. לקשת עצמה יש כמובן משמעות משלה, והיא מוקדשת לנלחמים באפליה נגד קהילת הלהט"בים. עבור כל חולצה שנרכשה מאז הושק הפרויקט ראיו תרמה שבעה יורו לעמותות הפועלות למען אותן מטרות. גם החולצה השלישית כוללת מסר חשוב ומוקדשת למלחמה בסרטן, והכל תחת סיסמה אחת: "לבש/י את הצבעים שלך. הדוגמה שלך תהיה הראי והתרומה שלנו".
אבל מה על הדשא?
אבל קבוצת כדורגל הרי לא נמדדת באקטיביזם החברתי שלה. בראש ובראשונה היא צריכה להוכיח את עצמה על המגרש, וגם כאן ראיו היא ייחודית למדי. היא עושה זאת הודות לפילוסופיית המשחק של פאקו חמס, מאמנה מאז 2012 שכבר הפך להיות סחורה חמה בבורסת המאמנים בספרד (ואפילו הוזכר בקיץ כמועמד למשרת המאמן בריאל מדריד).
לא משנה מול מי הם משחקים, חמס וראיו דוגלים בכדורגל יפה בכל מחיר. וזו לא סתם סיסמה. לא משנה זהות היריבה, לא משנה המיקום בטבלה וקרבות ההישרדות בכלל לא רלוונטיים. "המשימה שלנו היא לשחק כדורגל יפה", מקפיד חמס לומר. "אחרת אין לנו סיבה להיות כאן".
העונה הראשונה של חמס הסתיימה בצורה פשוט הירואית, כשראיו מסיימת במקום השמיני בטבלה ובמרחק ארבע נקודות מכרטיס לליגה האירופית. את זה היא עשתה למרות נתון ספיגות מדהים של 66 שערים, כששתי הקבוצות היחידות שספגו יותר ממנה ירדו בסוף העונה לליגה השנייה. התמונה לא השתנתה בעונות שעברו מאז וראיו המשיכה לדשדש בצנעה בחלקה התחתון של הטבלה בשקט יחסי. העונה הזו, לעומת זאת, נראתה לפרקים מדאיגה הרבה יותר.
2015/16 אמנם התחילה באופן די שגרתי מבחינת ראיו, אבל מאז סוף אוקטובר הקבוצה של חמס רשמה רק שני ניצחונות, וההגנה שלה - שתמיד הייתה נקודת תורפה - נראית רע מתמיד עם 45 שערי חובה בחצי עונה בלבד. היא אמנם מרבה לשחק כדורגל יפה עם אחוזים גבוהים של החזקת כדור, מסירות קצרות ותנועה בלתי-פוסקת, אבל ראיו דלת-האמצעים משלמת על הפילוסופיה הזו. ובמזומן.
בתקופה האחרונה הקבוצה התחילה להרגיש את כובד משקלו של הקו האדום והאוהדים, שכבר התרגלו לליגה הראשונה (חמש עונות, הרצף הארוך ביותר בתולדות המועדון), התחילו להיכנס ללחץ. הביקורת הופנתה בעיקר כלפי חמס, והטענות היו שקבוצת תחתית צריכה לשחק כמו קבוצת תחתית ולא ללכת בעיוורון אחר הכדורגל ההרפתקני של המאמן האידיאליסט. אבל השידוך הזה בין הכדורגל היפה של חמס למועדון הערכי מווייקאס הוא לא מקרי. על המגרש ומחוצה לו, לראיו יש הרבה מה להגיד, והיא תעשה זאת בדרך שלה - בלי לדפוק חשבון.
אז אחרי שהיא חטפה חמישייה מבארסה ועשירייה מריאל מדריד (שלשתיהן עשתה צרות בדקות הראשונות), שלשום (ש') ראיו הוכיחה שאפשר אחרת. שבוע אחרי ה-2:2 מול ולנסיה במסטאייה, משחק שבו הניצחון הגיע לה לכל הדעות, היא חזרה לווייקאס ורשמה את ניצחונה המרשים ביותר העונה - 0:3 על סלטה ויגו (שער נקי בפעם הרביעית בלבד ב-15/16). הנקודות הללו העלו אותה לפחות באופן זמני מעל לקו האדום, והתוצאה אולי גם החזירה במעט את האמון בצדקת הדרך.
כמעט כל ספרד מחזיקה אצבעות לראיו. מאבקי ההישרדות העונה יהיו קשים לא פחות מבעבר, אולי אפילו יותר, אבל אוהדי הכדורגל הספרדי יודעים עד כמה הקבוצה הזו חשובה ללה-ליגה. אין לה שחקנים מבריקים, אפילו לא קרוב, אבל יש לה בית, יש לה דרך ויש לה אמת שאותה היא תגיד בכל הזדמנות. אלו הופכים אותה למשהו אחר בנוף, למשהו שקל להתחבר אליו ואפילו להעריץ אותו. את אהבת הקהל היא הרוויחה ביושר, עכשיו היא צריכה להרוויח עוד עונה בליגה הבכירה.
פוּנטוס
• המחזור ה-21 התחיל במשחק מטורף, כשספורטינג חיחון גברה 1:5 על ריאל סוסיאדד אחרי לא פחות מחמישה הפסדים רצופים. אנטוניו סנאבריה, רק בן 19, היה ה-איש של המשחק עם שלושער שני העונה. יש עתיד.
• אחרי ארבעה ניצחונות רצופים, אייבר המרשימה נעצרה בדרבי הבאסקי כשנכנעה 5:2 לאתלטיק בילבאו. אריץ אדוריס הבלתי-נגמר כיכב עם צמד, כשאת הראשון הוא כבש במספרת פשוט מדהימה שהשאירה אבק לערן זהבי.
• ואם בשערים נהדרים עסקינן, הנה עוד חובת צפייה: רובן רוצ'ינה בן ה-24 נותן לגרנאדה מהתחתית ניצחון ענק, 2:3 על חטאפה, עם שער פשוט יוצא מהכלל.
לפנייה לכתב/ת 
