אליהו: "בהפועל ירושלים אני יותר מוחצן"
רגע לפני המשחק הגורלי ביורוקאפ ואחרי שחתם לשלוש שנים נוספות בקבוצה, פורוורד האלופה מדבר על השינויים הפנימיים ("למדתי להראות את הרגשות שלי"), הקשיים באירופה ("צריכים לעשות דברים אחרת") ודונטה סמית': "לפעמים לא רוצים לשמוע אותו"
ליאור אליהו חווה עונה מלאת תהפוכות עם הפועל ירושלים. מצד אחד, בליגה המקומית הוא וקבוצתו עושים עבודה טובה ומובילים את הטבלה. מנגד, הירושלמים מפשלים ביורוקאפ. לשלב 32 האחרונות הם עלו בשנייה האחרונה, והם צברו בו שלושה הפסדים רצופים, כאשר אחד נוסף, מחר בבית מול שטרסבורג, יוביל מעשית להדחתם מהמפעל.
"בעתיד אנחנו צריכים לעשות דברים אחרת במסגרת האירופית", מסביר אליהו. "אולי סגל שונה. אם המאזן שלנו אחרי שנתיים ביורוקאפ עומד על 8 ניצחונות בלבד מול 18 הפסדים, כנראה שמשהו לא מספיק טוב אצלנו".
איך בכל זאת מצליחים להעפיל לשלב הבא?
"יש שני משחקי בית בהם אנחנו חייבים לנצח. אני מקווה שנדע לקחת את משחק החוץ מול גראן קנאריה, כי זו האופציה היחידה שלנו. עם מאזן 4:2 אי אפשר לעלות לשלב הבא".
למרות שהיא מדורגת במקום הראשון בליגה, בשבועות האחרונים ירושלים נראית פחות טוב גם במסגרות המקומיות. האלופה חטפה מהלומה קשה בשמינית גמר הגביע לאחר שהובסה בביתה על־ידי מכבי חיפה (87:72), ושלשום הפסידה שוב בארנה לירוקים (82:72). אליהו הודה: "בגביע זה פשוט קרה, אף אחד לא ציפה להפסד וזה היה שוק. כמו שבאנו למשחק הליגה מולם לא מוכנים מנטלית ונפשית, כך גם לגביע".
מתחילת העונה נראה שלירושלמים חסר עומק, ואם לדייק יותר, אז הכוונה היא לסנטר אמיתי שיעשה סדר בצבע. אליהו דווקא לא בטוח ששחקן כזה יכול היה לעזור: "גם דיון תומפסון, שהיה אחד מבין השחקנים המרכזיים באליפות, הוא לא סנטר אמיתי. אנחנו חיים בעידן בו כמעט אין סנטרים באירופה, ובגלל זה כל השחקנים צריכים להיות אגרסיביים, לא רק הגבוהים".
אולי חסרה לכם דווקא דמות מקצועית נוספת במועדון שתדע לנווט אתכם טוב יותר?
"אני לא מאמין בג'נרל־מנג'ר, יש מאמן והוא צריך לקבל את ההחלטות. אני לא חושב ששחקנים זורקים ולא מתאמצים. דני דמות מספיק חזקה ואני, לפחות, משחק גם עבורו".
בקצב הזה אפשר לשכוח מכניסה ליורוליג.
"היורוליג זו רולטה. התנאי לפיו צריך לזכות ביורוקאפ או להגיע לשם דרך המוקדמות הוא לא נורמלי. יש עכשיו 32 קבוצות ביורוקאפ, 20 מהן מצוינות ורק קבוצה וחצי תגיע ליורוליג. זה הגיוני? המטרה לא מופרכת, זו המטרה של המועדון, אבל היא מאוד קשה להשגה, היורוליג הראה השנה כמה הכל פוליטיקה".
גם הקהל הירושלמי מרגיש שבמשחקים מסוימים השחקנים לא מחויבים מספיק. בהפסד לחיפה אפילו נשמעו שריקות בוז ביציעי הארנה, שריקות שהפורוורד הישראלי היה מופתע לשמוע: "זה לא נעים בכלל. הייתי מצפה לבוז אם היינו במקום השישי בליגה עם 11 הפסדים, לא כשאנחנו במקום הראשון בליגה".
השינויים בתחילת העונה וההחלפה של ברייסי רייט במאט ג'נינג פגעה בכם?
"היו כמה דברים מתחילת השנה שפגעו במרקם הקבוצתי. ברייסי הלך ואז הגיע מאט ג'נינג, ואני לא אומר מי יותר או פחות טוב. עם ברייסי היו הרבה דברים מעבר, והשחרור שלו היה מוצדק. אני מדבר על השינויים שנעשו ויכול להיות שהם לא כל־כך עובדים. הקבוצה היא אותה הקבוצה מהעונה שעברה, חוץ משלושה שחקנים".הבעיות אצלכם הן רק מקצועיות?
"יש גם דברים אישיים. כל אחד מביא את הדברים שלו מהבית. אנשים לא יודעים מה קורה מאחורי הקלעים, מה הולך לשחקן בבית. אין הפרדה בכלל ויש קשר ברור. צריך לדעת לעשות את ההפרדה, אבל לא תמיד מצליחים".
"למדתי להחצין"
מעבר לעובדה שבחודש האחרון הפך אליהו לאבא טרי, בשבועות האחרונים הוא עמד במרכזו של מאבק סמוי על שירותיו בעתיד. בחודש יוני הוא היה צפוי לסיים את חוזהו בירושלים בתום שנתיים וחצי, וכבר החלו פרסומים על כך שמכבי ת"א מעוניינת לצרפו בקיץ.
בהנהלת ירושלים לא רצו לפספס את הישראלי הטוב בשוק, הכניסו את היד עמוק לכיס והחתימו אותו על חוזה חדש לשלוש עונות על סך מיליון ו־350 אלף דולר. "הדברים נעשו ברוח מאוד חברית ונעימה משני הצדדים. אני מאוד שמח שידענו לעשות את זה מהר ובצורה הכי נעימה שיש. מקווה ששלוש השנים הבאות יהיו כמו המשא ומתן הזה", אמר אליהו.
אז הפועל ירושלים זה הבית?
"אני חושב שאם מישהו שחתם לשלוש שנים מאריך את החוזה לעוד שלוש שנים עוד לפני סיום החוזה, זה אומר משהו. אולי זה יישמע קלישאתי, אבל זה מראה על מציאת בית. וזו לא קלישאה, כי טוב לי בירושלים, אני אוהב את ההנהלה, את האוהדים ואת כל מה שסביב. אני שמח להיות חלק ממערכת כזאת, והכל נעשה בלב שלם".
חשבת באמת על חזרה למכבי ת"א אחרי כל מה שעברת שם?
"אם הייתי רוצה לחזור למכבי ת"א אז הייתי מחכה לקיץ ולהזדמנות. הייתי שם שש שנים, יפות ומעניינות, אבל היה ונגמר והמשכתי הלאה. כשחתמתי בפעם הראשונה בירושלים אנשים אמרו לי 'מה, הלכת לנקום?' אמרתי להם שאם הייתי רוצה לנקום כבר הייתי חותם בירושלים בחודש יולי של אותו הקיץ".
בירושלים אתה נראה הרבה יותר מוחצן מאשר בתקופה במכבי ת"א.
"אחרי ההפסד למכבי חיפה ראו שהייתי מאוד עצבני ונסער. גם כשאני שמח אני מוציא את זה, וזה נכון שפעם הרגשות האלה היו פחות מוחצנים אצלי. אולי למדתי להחצין קצת יותר כי אנשים חשבו שלא אכפת לי. למדתי להראות את הרגשות שלי".
גם חוזהו של יותם הלפרין, חברו הטוב ביותר של אליהו בקבוצה, מסתיים בחודש יוני. ירושלים והשחקן נכנסו למו"מ שבינתיים לא הבשיל לכדי הארכת החוזה של הקפטן. אליהו, שהיה שמח לראות את הלפרין סוגר יחד איתו את הקריירה בבירה, אמר: "אני מעדיף לא להתייחס לזה. אלה דברים שקשורים ליותם, ואני לא מתכוון לספר מה שאנחנו מדברים באוטו בדרך או אחרי אימונים. מה שכן, לדעתי בסופו של דבר הצדדים יסתדרו, במוקדם או במאוחר".
דונטה ואני
רבות דובר וסופר על מעלליו של דונטה סמית' לאורך התקופה שלו בישראל. מ"טראבל מייקר" ועד "עושה הכל כדי לנצח", אלה רק חלק מהדברים שנאמרו על הפורוורד האמריקאי, שבשלוש שנותיו פה הספיק לזכות בשתי אליפויות (עם ירושלים וחיפה) והגיע פעם נוספת לגמר.
אחרי שנתיים צפופות עם סמית', אליהו מאמין שהוא פיענח מעט את סמית' ומנסה לשפוך אור על אופיו: "אם אתה לא מקבל את ההתנהגות של דונטה, אז מאוד קשה לך איתו. אני קיבלתי אותה. יש הרבה פעמים שההערות שלו עוזרות במהלך משחק, כי הוא נותן טיפים, אבל יש פעמים שהשחקן השני לא רוצה לשמוע אותו".
אתה מרגיש אצלו שינוי מהעונה שעברה?
"כן, לטובה. הבעיה היא שאנשים לא מבינים שתקרית עם דונטה היא לא כמו למשל תקרית עם יותם, כי הוא יותר מוחצן ולפעמים מתבטא אחרת. כלפי חוץ זה נראה מעליב, אבל ברגע שאתה מכיר אותו אתה מבין שזו הדרך שלו להתבטא".
אליהו הוסיף עוד תכונה של סמית' שלא רבים מכירים: "אנשים לא שמים לב, אבל כשדונטה עושה טעות הגנתית גדולה, הוא צוחק. זו הדרך שלו להתמודד עם זה, הוא צוחק על עצמו".
היו לאחרונה דיבורים על עצבים ושבירת כיסאות בחדר ההלבשה אחרי הפסדים. איך אתה מגדיר את חדר ההלבשה שלכם?
"בריא מאוד. אלה דברים נורמליים. אני בעד לשבור דלת וכסא כי זה מראה שאכפת ואני מאוד שמח שיש מישהו שעושה את זה. לא שוברים דלת כי יש כעס על שחקן כזה או אחר, אלא כי הפסדנו כקבוצה. אני חושב שיש אנשים אצלנו שמאוכזבים שלא כולם מצליחים להגיע לקצה גבול היכולת".
דור מפונק
כמעט מבלי לשים לב, אליהו, שתווי פניו מסתירים את גילו, כבר בן 30. בקרוב הוא יסיים את עונתו ה־13 בבוגרים ויש לו כמה דברים להגיד על השינויים שעבר הכדורסל הישראלי בשנים האחרונות, בעיקר על נושא המתאזרחים.
"בקבוצה של 12 שחקנים יש לך בממוצע שישה־שבעה שהם לא מישראל, ואנחנו מדברים על ליגה מקומית, אז זה קצת חורה. אי־אפשר ליצור קבוצה עם שבעה אמריקאים, זה לא מרגש. הייתי יותר מתרגש אם הייתי לוקח אליפות עם ארבעה ישראלים. הקהל רוצה לראות ישראלי משחק כי הוא מנסה להתחבר. יומיים אחרי המשחק האחרון הזרים חוזרים לארה"ב. מצד שני, זה לגיטימי כי זה הבית שלהם. אין לי טענות אליהם".
כמות הזרים פוגעת בשחקן הישראלי?
"חד משמעית. הייתי מוריד את מספר הזרים. נראה לי שאחרי שאמרתי את זה, יהיה מי שיכעס עליי, אבל בעוד כמה שנים כשאפרוש, ארצה לראות ישראלים על המגרש, זה יותר מעניין. אם ארצה לראות אמריקאים מככבים, אדליק את הטלוויזיה ואצפה ב־NBA".
בנוסף לנושא הזרים והמתאזרחים, אליהו גם חושב שלנושא החינוך בבית הספר ובמחלקות הנוער יש חלק באשמה: "יש שינוי בתפישה הכללית של הנוער בישראל, הם יותר מפונקים ויותר חוצפנים. אני לא חושב שיש נבחרת צעירה שקרובה עכשיו לקחת מדליה באליפות אירופה. קחי למשל את העתודה של שנת 2000 עם טל בורשטיין – אני לא רואה שום נבחרת בעשר השנים הקרובות שהופכת להיות כזאת".
למה?
"אתן דוגמה קטנה שמסבירה הכל. אם יצעקו היום על ילד כמו שצעקו עליי למשל כששיחקתי בנוער של רמת־גן, אז האבא של אותו ילד יבוא ויצעק על המאמן. אבא שלי, לעומת זאת, היה מבסוט כשצעקו עליי. מאמן כדורסל הוא מורה דרך לחיים. המאמנים שלי חינכו ועיצבו אותי בתור בן־אדם. הילדים צריכים לעבור סדרות חינוך ולעבוד קשה. כשאני מדבר על שינוי, אני מדבר כבר מהבסיס".
לפנייה לכתב/ת 
