זיכרון סלקטיבי: מי צריך שלושה ימי שואה?

יהודי צרפת: דתיים יותר, בטוחים פחות

יום השואה אולי הוזז על פי דרישת הדתיים, אבל את הרבנות הראשית זה לא עניין. הרבנים לא אהבו את התאריך, בטענה שאסור להתענות בחודש ניסן, ופסקו: היום העשירי בחודש טבת, שבו מציינים את תחילת המצור על בית המקדש הראשון, יכונה גם ״יום הקדיש הכללי״ (ובעברית מדוברת - יום השואה הדתי), ובו נתייחד עם זכר הנספים. אגב, גם בקרב הדוסים זוכה היום הזה להתייחסות מינורית בלבד – אבל מי סופר.

עם השנים נוסף יום זיכרון נוסף, 27 בינואר, התאריך בו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ על ידי הצבא האדום. לפני עשר שנים, ב-2006, החליט האו״ם פה אחד כי תאריך זה יצוין רשמית כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה. התוצאה: מצב אבסורדי בו יש בישראל שלושה ימי שואה.

כל יום הוא יום שואה

הנה הצעה פשוטה: יש לבטל את יום השואה והגבורה בכ"ז בניסן ולאחד אותו עם 27 בינואר או י' בטבת. הציבוריות הישראלית חייבת להתנהל בצורה הגיונית, ולכן יום השואה הלאומי חייב להתאים את עצמו לתאריך העולמי.

רוצים לטעון שזיכרון השואה לא מספיק חשוב בעיניי? כאן המקום להבהיר: שמי הפרטי הוא יצחק, על שם דודה של אמי, שעקבותיו אבדו במלחמה. סבי מצד אבא איבד בה את רעייתו מרים, בתו לנה ובנו ליפא מנדל. רשימת ההוכחות שקושרות אותי לזוועות אירופה משנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת עוד ארוכה. אפשר להסתפק בכך שמבחינת רבים מבני משפחתי כל יום היה יום שואה – כך במשך שנים.