בלב ים, ללא אוכל ותרופות. ניצולי שואה משחזרים את הבריחה

מחנה עבודה בשווייץ, שבו עבדו גם יהודים שברחו מהנאצים(באדיבות בית לוחמי הגטאות)

"בימים אלה משתנה אירופה לנגד עינינו", הסבירו במוזיאון את הפעילות בנושא. "מיליוני פליטים ומהגרים מנסים להגיע לאיחוד האירופי העשיר. הם בורחים ממצוקה, מאזורי קרבות, מאקלים משתנה. לעתים הם מנסים להיטיב את תנאי חייהם שלהם ושל ילדיהם, לעתים בורחים מסכנת מוות. הם מוגדרים פליטים, ולעתים מהגרים. ההבדל בין ההגדרות יקבע את עתידם".

במסגרת אירועי יום השואה הבינלאומי אירח הבוקר הנשיא ראובן ריבלין במשכנו 80 ניצולי שואה המתגוררים במוסדות "יד עזר לחבר" בחיפה. "אנחנו מחויבים להבטיח כי ניצולי השואה החיים בקרבנו חיים ויחיו ברווחה. אין זו אלא חובתנו המוסרית כמדינה וכעם. הולך ונסגר חלון ההזדמנויות שיכול להבטיח לדור הניצולים את הרווחה הנדרשת", אמר הנשיא לניצולי השואה. "מי שחיו בתחתית של התחתית והצליחו להקים כאן בית בישראל כדי להיאחז בחיים, מחובתנו להבטיח להם את החיים השלווים והרגועים בכל מקום שיהיו בו. אנחנו חבים לניצולים את הרגעים האלה, שיהיו ללא מחסור. עם ישראל חי והניצולים הם ללא ספק אחת הסיבות לכך", אמר הנשיא.

הנשיא אירח 80 ניצולי שואה (צילום: אוקסנה שלמה)

"היה לי קשה להבין שאנחנו בטוחים מהגרמנים"

אמש נערך במוזיאון לוחמי הגטאות כנס ויום עיון בנושא, ולקראתו פרסמו בבית לוחמי הגטאות כמה מהיומנים שניהלו יהודים שנמלטו כפליטים במהלך המלחמה ובכך הצילו למעשה את חייהם. אחד מהם היה אוסקר צנגן, מהעיר סחוונינגן בהולנד, שברח באביב 1942 מארצו לשווייץ, ושם נכלא במשך תקופה מסוימת במחנות עבודה, אולם חי בבטחה והצליח להמשיך בלימודיו האקדמיים ואף להשלים את עבודת הדוקטורט שלו. כך הוא מתאר את הנסיבות שהביאו אותו לברוח בחודש מאי 1942: "ביום שני 18.5 עזבתי את הבית, לאחר שכבר חשבתי במשך חודשים איך להימלט מהגרמנים. הרעיון לברוח עלה כאשר הנאצים הפקיעו את ביתנו, אחר כך הגיע הלם אחרי הלם, שהאיצו את החלטתי: הטלאי הצהוב, שלא אפשר לי להמשיך בעבודתי, הגירוש המתוכנן של יהודי סחוונינגן וכפיית שירותי עבודה על היהודים".

התעודה שקיבל אוסקר צנגן משלטונות שווייץ(באדיבות בית לוחמי הגטאות)

קובץ' (רביעי מימין בשורה הקדמית) במחנה מאוריציוס(באדיבות בית לוחמי הגטאות)

עד חודש אוקטובר שהה צנגן במחנה העבודה, אחר כך התאחד עם הוריו בברן והמשפחה עברה לז'נבה. בהמשך, ב-1943, שוב זומן לביצוע עבודות תשתית במשך כמה חודשים. לאחר המלחמה חזר להולנד וב-1945 עלה לארץ.

פליט נוסף שיומנו מפורסם כעת הוא ארווין קובץ', יהודי צ'כי שברח מארצו וניסה להעפיל ארצה באוניית המעפילים "אטלנטיק" ב-1940. לאחר שנתפסו על ידי הבריטים הובאו קובץ' וחבריו למחנה עתלית, ומשם גורשו לאי מאוריציוס. "1,800 אנשים, נדחפנו לכלי שיט קטן. אחרי זה דחפו אותנו לים הפתוח", הוא מתאר. "לא הייתה לנו, לא הייתה יכולה להיות לנו, שום מטרה אחרת מאשר ארץ ישראל. עברנו תלאות שלא ייאמנו. נזרקנו ללא מים, אוכל, דלק, תרופות, סבלנו ממחלות איומות, עם מנועים בלויים, כך מצאו אותנו בים הפתוח ומשכו אותנו לנמל של קפריסין, ומשם לחיפה. אי-אפשר לתאר את האושר האין סופי שלנו כאשר נתנו לנו לרדת מהאונייה ושיכנו אותנו בעתלית. אי-אפשר לתאר את האכזבה שלנו אחרי שנאלצנו לעזוב את ארצנו. עשינו תשעה באב משלנו. עירומים במלוא משמעות המלה גורשנו מפלשתינה למאוריציוס, שם אנחנו נמצאים במחנה מעצר".

תרשים של הגטו היהודי בשנגחאי(באדיבות בית לוחמי הגטאות)

הקונסול היפני סוגיהרה, שנתן אשרות ליהודים(באדיבות בית לוחמי הגטאות)

הבריחה לסין

סיפור מרתק נוסף הוא של אלפי יהודים ממזרח אירופה שהצליחו לברוח מזרחה,

לעיר קובה ביפן ולאחר מכן לשנגחאי בסין, שהייתה תחת הכיבוש היפני. במקרים רבים הם הצליחו לברוח באמצעות אשרות שהנפיק להם פנג שאן הו, הקונסול הכללי של סין בווינה, בניגוד להוראות הממונים עליו, ואשרות שהנפיק קונסול יפן בקובנה (ליטא), צ'יאונה סוגיהרה, על דעת עצמו.

היהודים שהגיעו לקובה נדרשו לעבור לשנגחאי לאחר כמה חודשים. כך מתארת את המקום אחת הפליטים, במכתב ששלחה לחברתה: "ארבעה שבועות מפליגים במים היפים והכחולים ביותר שאפשר לתאר, ובבוקר האחרון מתעוררים ומוצאים מים חומים ומלוכלכים, זה הנהר שזורם דרך שנחאי. אי-אפשר לשתות כאן מים בלי להרתיח אותם, זה מסוכן מאוד. הכניסה לנמל נמשכת שעות, בכל מקום רואים אוניות הרוסות ומופצצות".

שמואל סולץ, פליט אחר, כתב: "לסיני העני הגווע מרעב אין מה להפסיד. מרוב ייאוש מתארגנות קבוצות שודדים ומבצעות התנפלויות גם על אנשים ברחוב". ב-1945, עם כניעתה של יפן, שוחררה גם שנגחאי.