איך מפגש מקרי עם האקס דפק לי את המסיבה
איך הוא מעז להופיע כאן, על הגג הזה, באמצע החיים שאני בונה בלעדיו? צריך לאסור אקסים כמוהו, צריך למגר ולמדר אותם ממסיבות, צריך נקמה
עוד בנושא:
אני לא מבינה את הקטע של אקסים מיתולוגיים
נתקלתם באקסים שלכם? תברחו כמו משוגעים
אני נראית מגוחכת, אבל מאוחר מכדי לסגת. אני נכנסת. הקירות של הגג מקושטים בפייטים זולים, האנשים מקושטים במשקפי ראייה גדולים מדי, בגדים קצרים מדי ו... כל דבר חוץ מפייטים. נפלא, אני חושבת לעצמי, מנסה להתחבא מאחורי תיק הצד שנתלה עליי. אני הודפת את עצמי לתוך ההמולה, מפזרת כמה חיוכי היכרות לאנשים מוכרים, אלוהים זוכר מאיפה.
"היי, איזה כיף שבאת", מישהו אומר וצוחק. אני מסתובבת אל הקול, ואז נשטפת בכוס ערק לימונים. אני דוחפת את השיכור האלמוני הצידה וממשיכה לכיוון הבר, נחושה בדעתי ליהנות מהמסיבה הזו. ואכן, אחרי כמה שוטים עם השותפה של מיכל, התודעה מתחילה לזלוג.
הצלילים נעימים לאוזן, הבריזה הקיצית מהתלת מתחת לשמלה, עד שלפתע, עוד פנים מוכרות מופיעות מולי. לא, זה לא יכול להיות.... אני מורידה באחת את הצ'ייסר שמזגתי לעצמי, ועכשיו שורף בגרון. דמדומי השקיעה שמאחורינו מאירים את דמדומי זיכרוני.
"וואו, מה הסיכוי שתהיי פה?" הוא מגחך. נבוך? מאוכזב? "אמרתי למיכל שאני אקפוץ", אני אומרת בקול של מנוע משתנק, ואז מתעשתת. "מה אתה עושה פה?"
הוא משתהה, מעביר יד בשיערו הקצוץ ואז מוריד אותה לצד הגוף. מהסס, זומם? אשם. הוא מתחמק מהמבט שלי. האשמה האדומה מאירה אותו באורות השקיעה, והוא עומד רק כמה צעדים ממני, רק להושיט את היד וללטף את הפנים העדינות, רק לשאוף אותי אליי עוד פעם אחת... רגע, למה הוא מרגיש כל כך אשם? הוא לא ידע כמה קשה היה לי להתגבר עליו.
בזווית העין אני מבחינה בדמות שעומדת קרוב אלינו, ומבינה שהוא לא הגיע לבד. האינסטינקט הראשוני שלי הוא להרים את הרגל ולהשתין עליו כאות לסימון טריטוריה. היא מתקרבת אלינו, עכשיו היא ממש לידי, רק להושיט את היד ולתת לה סטירה. לפני שאני מספיקה לקפוץ מהגג, בחורה עם תלתלי בלונד גסים נעמדת מולי.
"זו שירן", הוא אומר ומשפיל את המבט כמו כלב שהשתין על השטיח. שי-רן. סטירה מצלצלת. "אה, וואו, איזה יופי", אני משקרת. אני סורקת אותה בקפדנות. עקבי מתכת מזדקרים מנעליה כמו תער של סכין. ג'ינס צמוד מדי, חזיית פוש אפ, שרשרת עבה מדי בצבע זהב עם תליון.... מפייטים! עכשיו אני באמת עצבנית. אני שונאת אותה מיד, ואדי הערק ששורפים בבטן רק מחריפים את כעסי, אבל האגו שלי מכריח אותי לתסוס מבפנים ולהיות רכה מבחוץ. "היי", שבור מתגלגל מפי. "היי", היא מחזירה ומחייכת. איך היא לא מתביישת, להפטיר לי "היי" כאילו אנחנו חברות, כאילו היא לא הבחורה שעכשיו עומדת ליד הגבר שלי, ה-גבר שלי.
אבל אז הידיעה חוזרת ומכה בי באכזריות. הוא לא שלי. הוא כבר לא. אור הוא האקס שלי. ה-אקס. ואין דבר קשה יותר מאשר לראות את ה-אקס במסיבת גג. שי-רן פונה לשולחן המשקאות ומפקירה אותנו בתוך רגע מביך שמרגיש כמו נצח. קשה לי לשנוא אותה כשהיא עם הגב אליי, אבל אני מתאמצת. "אז... מה נשמע" הוא אומר בלי סימן שאלה ותוחב את ידיו לתוך הכיסים. אני יכולה להריח את הבושם המוכר ורוצה לעצור את הנשימה.
"סבבה!" אני עונה לו עם סימן קריאה מוגזם.
"אחלה שמלה".
זה רק נדמה לי, או שהוא מסתכל על התחת שלי? הלוואי שהוא מסתכל לי על התחת, באמת רזיתי מאז שנפרדנו. "שמח שהכל סבבה" הוא קובע. וידוא הריגה. העיניים שלו קצת מתרככות, אבל אני נמנעת מהמבט מחשש שהנחשולים הכחולים יטביעו אותי שוב. עכשיו הכעס עושה פניית פרסה משי-רן, אליו.
איך הוא מעז להופיע כאן, על הגג הזה, באמצע החיים שאני בונה בלעדיו!? צריך לאסור אקסים כמוהו, צריך למגר ולמדר אותם ממסיבות, למסגר אותם לעבר. צריך.... נקמה. אני שוקלת להחזיק את הגבר השיכור מתחילת המסיבה כבן ערובה ולהימרח עליו כל הערב, אבל אפילו המחשבה הזו מתנדפת מהר. מה זה משנה, הוא עם מישהי חדשה, לא אכפת לו על מי אני נמרחת... הלב שלו סגור ותחוב עמוק לתוך כיסי הנפש.
לפני שאני מספיקה לשאול לשלומו (ובאמת שאין צורך, אני רואה כמה טוב לו בלעדיי, תודה), שי-רן חוזרת עם שתי כוסות מלאות. היא פונה אליי ומרימה את הכוס שלה, משתהה. "סורי, למזוג לך?" היא שואלת, התלתלים הנחשיים מתקמרים כסימן שאלה. אני עושה "לא" עם הראש. היא מרימה את הכוס ואומרת "לחיים", ואני רוצה לדחוף את עצמי למכונת כביסה ואז לתלות את עצמי הפוך בשמש. אור יורה אליי חיוך תפל שמסמל את סוף שיחת הנימוסים שלנו, והם חוזרים לתוך ההמולה הרוקדת.
במבטי אני עוקבת אחריו, רואה איך הוא נדחק בין האנשים בצעדים המגושמים שלו. פלאשבק מיום העצמאות, וההופעה ההיא שהוא לקח אותי אליה ביומולדת. ואו, הגג הזה עמוס מדי, יותר מדי רעש, אני צריכה להירגע. בחיפושיי אחר מקום מסתור אני משתחלת על אחת מהספות בין זוג מתחרמן ומנסה לאסוף את רסיסי המחשבות. האם זה כל כך הרבה לבקש שאקסים יעברו לחו"ל אחרי שנפרדים? שייעלמו עקבותיהם במדינה אפריקאית נידחת?
האישה המתחרמנת משמאלי עולה לקחת אוויר ושוב צוללת, ומישהו מפריח בועות סבון בגודל של הראש שלי. הגג הזה חנוק לי. ארבעת קירות השמיים סוגרים עליי ואני עוצמת עיניים ונטרקת לכמה דקות. עכשיו ההיגיון מתחיל לחזור אליי. אני מלקטת ומסמנת מחשבות עד שהן מסתדרות כמו פאזל, והערק הולך ומתנדף מהגוף. אור היה פעם בן הזוג שלי.... שלי. מה זאת אומרת, הוא היה שלי? אני מתפלאת מיצר השייכות הקנאי שנתקפתי בו. הוא לא שייך לאף אחת, הוא לא כורסת סלון. ומה זה התואר הזה, אקס? מי אני שאסמן איקסים על אנשים? אקס זה כתם.
אני מגניבה מבט אל שירן שרוקדת מול הדייג'יי. היא חיננית כשהיא רוקדת, והתלתלים מאירים אותה, ממסגרים את פניה היפות. על מי אני עובדת, שי-רן מהממת. יפה אבל לא יפה מדי. מתוקה אבל לא מאוסה, נחמדה אבל לא מאולצת. יש לה עיניים טובות ושדיים יפים והיא מושלמת בשבילו, כי הוא לא מפלצת, לא באמת. הוא פשוט לא אהב אותי מספיק, והיה אמיץ מדי בשביל לא לעבור על זה בשתיקה. אני כבר לא כועסת, אני רק מרגישה כמו גלגל מפונצ'ר.
"היי" מישהו לוחש מימיני, מפזר באחת את ענני המחשבות. "היי" אני אומרת כבדרך אגב. הוא מחייך וממשיך לפזר את בועות הסבון בריכוז מעורר השראה. רק שלא יתחיל איתי, אני חושבת. אני ממש לא במיטבי. "אני אלירן" הוא אומר ומחייך. אוי, איך אין לי כוח לזה...
אלירן מוסר לידיי את בועות הסבון, ואני מתביישת להודות שהם קצת מעודדים אותי. באותו רגע מישהו מעיף חופן פייטים לאוויר והם צונחים למטה אל הרחוב בהילוך איטי, כמו פתיתי שלג צבעוניים. והנה השקיעה כבר הופכת ללילה שחור ונוגה והכוכבים נפרשים מעליי כמו שמיכת פוך מנחמת. הדבר היחיד שיותר קשה מלראות את האקס במסיבת גג, זה לראות אותו שם עם מישהי חדשה. אבל אחרי הכל, אני מסיימת את הערב עם לב קיצי (ועם אלירן...), לא כועסת, רק כואבת על מה שהיה ואיננו.
לפנייה לכתב/ת 
