נפטרה חסידת אומות עולם: "בשבילי היא סבתא, לא גיבורה"

מדושבסקי עם תואר חסידת אומות עולם שקיבלה מיד ושם(צילום: יד ושם)

חסידת אומות עולם ונדה מדושבסקי (מדושבסקאיה) נפטרה השבוע בביתה בירוחם. במהלך מלחמת העולם השנייה הסתירה משפחתה חמישה יהודים והצילה את חייהם. "בשבילי סבתא הייתה סבתא, לא גיבורה. אחרי זה למדתי שפה בישראל נתנו לה כבוד", מספרת נכדתה אנה.

ונדה ואמה אנה התגוררו לבדן בכפר בוקרוב, אחרי שאביה של ונדה, וסילי, נהרג במסע "טיהור" של סטלין ב-1937. הן קיימו את עצמן ממכירת תוצרת חקלאית שגידלו באדמתן, ומדי שבוע מכרו בשוק את מרכולתן. שם הן פגשו את בני משפחת מרגוליס היהודית, שהיו לקוחות קבועים של האם ובתה.

ביולי 1941 השתלטו הגרמנים על אזור מגוריהן, שעבר לאחר מכן לשליטה רומנית. משפחת מרגוליס, מלבד האב, הועברה לגטו. האב נדד בין כפרים וניסה לקיים את משפחתו שנותרה בגטו. מדי פעם הגיע לבוקרוב ושהה עם אנה ובתה. בסוף 1943 הוא החליט להוציא את בני משפחתו מהגטו, מחשש שהם יושמדו. אנה ובתה ונדה הסכימו להחביא את אשתו איטה, בניו הקטנים אברהם וגרגורי ואת אחותו אנה. במהלך היום החמישה הסתתרו במרתף ובלילה עלו לבית. ונדה ואנה השגיחו עליהם ופעלו ששכניהם לא ידעו על נוכחותם. לאחר השחרור במרס 1944 חזרו הניצולים לביתם, שני הבנים גויסו לצבא האדום וכמה חודשים לאחר מכן אברהם נהרג בקרב. האחרים המשיכו לגור בכפר ז'מרינקה ונותרו בקשר עם ונדה ואנה.

מדושבסקי. "אף פעם לא חשבה שהיא עשתה משהו גדול"(צילום: חיים הורנשטיין)

יורי, בנה היחידי של ונדה, התחתן עם יהודייה ועלה לישראל. בשנת 1990 ונדה החליטה לעלות ארצה בעקבות בנה, שנפטר לפני שנתיים. ב-25 ביוני 2000 יד ושם הכיר באנה ובתה ונדה כחסידות אומות עולם.

"הדבר שאני הכי זוכרת ממנה זה שהיא הייתה אדם עם לב גדול", מספרת נכדתה אנה. "לכל אחד היא נתנה תשומת לב, התייחסה לכל אחד, לכל בן אדם, כאילו היו הילדים שלה. הייתה לה המון אהבה. היא גידלה אותי כי אימא עבדה ועד גיל 16 תמיד הייתי עם סבתא. אהבתי לשמוע את סיפורי הילדות שלה על המלחמה ואיך הם עברו את הזמן הזה. היא הייתה מספרת כמה זה היה קשה".

על המעשים שזיכו את סבתה בתואר חסידת אומות עולם סיפרה אנה: "פה בישראל נתנו לה כבוד וחשבתי שאולי היא באמת בן אדם גדול. בתוך המשפחה היא תמיד הייתה ביישנית, אף פעם לא חשבה שהיא עשתה משהו גדול. היא סיפרה לי איך היא עזרה למשפחה היהודית. הם היו רעבים מאוד, אכלו תפוח אדמה ישר עם השורשים

כי לא היה כמעט מה לאכול. הם פחדו שבכל שנייה חיילים עלולים להיכנס ולראות אותם. לא שאלתי אותה למה הם עשו את זה, אבל כשגדלתי הבנתי שאדם עושה את זה בגלל שהוא יודע שצריך לעזור. כל אחד רוצה לחיות ואף אחד לא רוצה למות. עכשיו אני מבינה שצריך לעזור, וזה לא תלוי בלאום של אדם. אנחנו לא בוחרים איך אנחנו נולדים, יהודים או נוצרים".

על עלייתה של סבתה לארץ אמרה אנה: "היא אהבה את ירוחם. זה מקום שקט, קטן, כולם מכירים זה את זה, באים לבקר כשאת לבד בבית". על משפחת מרגוליס אמרה: "כיום אני לא יודעת איפה הם, אבד הקשר".

עד היום, יד ושם הכיר בחסידים מ-44 מדינות ולאומים. מדובר בקבוצה מגוונת: יש בה נוצרים, מוסלמים, ואנשים חילוניים, גברים ונשים מכל הגילים. החסידים באים מכל השכבות החברתיות – משכילים ואיכרים חסרי השכלה, אנשי ציבור לצד אנשים משולי החברה. אפשר למצוא בהם דיפלומטים, מרצים באוניברסיטאות ואנשי כמורה, ולצדם דייגים, מנהל גן חיות ובעל קרקס.