אחרי הסערה / טור

סערה. בדיוק לפני שבוע הבטיחו לנו חזית קרה ושלג בחרמון. אבל חזית רותחת מול לברון? דני רופ לא קיבל אפילו חצי איתות מהמפה הסינופטית. הארץ רעדה. מכשירים רטטו, כתבים הוקפצו, מהדורות הופסקו והפרוטוקולים של זקני אקרון נשלפו מהארכיון. אנטישמיות במסווה של חלום אליפות? נו, אנחנו כבר נראה לשוורצע חייע הזה מאיפה משתין האינסטגרם.

ומי שלא קופץ טיירון. אלא שהזמן, כמו שלימדו אותנו כשהיינו קטנים, עושה את שלו גם ממרחק עצום של שישה ימים.

התמונה מתבהרת. הרוחות נרגעות. ופתאום אפשר להביט במציאות בעיניים מפוכחות, ואפילו מפויסות, רחמנא ליצלן. כי אחרי הסופה קוצרים קצת שקט ולומדים להקשיב. ומפסיקים לירות קלישאות וסיסמאות ופרשנויות בשקל. והסערה? היא התחילה בכלל בחוף המזרחי. בחיי, אמרו ככה בחדשות.

קינג. פעם קראו לו קינג דייויד וזה לא היה מזמן. כשאריה אליאס הכתיר את יוסף שילוח כ"קינג של הסנוקר בארץ" זה הרגיש טבעי. התגלגל יפה על הלשון. קינג דייויד? בסדר, מתבקש לשלוף כותרת מגניבה מהשרוול רק כי זה מתלבש, אבל דייויד בלאט הפך לקינג כי אנחנו הכתרנו אותו. הוא לא התנגד כמובן, וזו זכותו המלאה אחרי שלקח כל תואר אירופי אפשרי, אבל אליפות היבשת וקוץ בה - כי כשאתה מלך של ממש כבר אין להתקדם. כלומר, מלבד להיזרק מהממלכה בבושת פנים. ואתם? הייתם מוכנים להתחלף עם קואוץ' בלאט?

לברון. מכחיש כל קשר לפיטורים(צילום מסך)

אני מניח שכן. כי כשמציעים לך שרביט אתה אומר תודה ולא שואל שאלות. אבל בסוף הסרט המטלטל הזה שעבר עליו, דייויד בלאט הרוויח מחדש את הכינוי המלכותי. בזכות האיפוק. בזכות הפאסון. בזכות העובדה שהמשיך לרקוד לפי הפסקול שמלווה את הליגה הטובה בעולם והוכיח בגרות נפשית וקור רוח, שבסיטואציה אליה נקלע, הם הכל מלבד מובנים מאליהם. קינג.

תשוקה. ואחרי הכל, הכדור הוא עגול וכתום ועל פיו יישק דבר. אז בואו נניח לרגע בצד את האמוציות ונודה ביושר: קליבלנד לא הציגה כדורסל גדול. אפילו לא כדורסל טוב מאוד. לפרקים, עם סגל בריא, היא הציגה כדורסל יעיל. הרפש שמתחיל לצאת החוצה בימים האחרונים עושה קצת סדר בבלגן ועונה על השאלה – אז מה בעצם קרה שם? דייויד בלאט עטור התהילה פשוט לא הצליח להשפיע במאומה על מה שהביאו איתם השחקנים מחדר ההלבשה לפרקט.

בלאט. ה"מאמי" הלאומי(צילום: gettyimages)

לדחוף כדור ללברון ולזוז הצידה - התפיסה הזו מנוגדת כמעט לחלוטין לתפיסת העולם של בלאט. אבל המאמן שבאולימפיאדת לונדון העביר את אלכסיי שבד וסרגיי מוניה סדרת חינוך בשידור חי בגלל שדיברו במהלך פסק זמן של נבחרת רוסיה, הבין מהר מאוד שלחנך את לברון ג'יימס, נו, איך נאמר, זאת לא בדיוק אופציה. 

   והוא הלך ודעך. מוח כדורסל מבריק שמתפוצץ מרעיונות ותרגילים וחילופים, שהבין שכל מה שנשאר לו זה לשים את הכדור בידיים של לברון ולשלב ידיים בפנים חתומות.

לברון אמנם חתום על שתי אליפויות במיאמי, אבל כדורסל גדול או מרגש? הצחקתם את רענן כץ. מישהו יכלול את מיאמי של לברון באותה נשימה עם הסלטיקס של בירד, הלייקרס של מג'יק והבולס של מייקל? לא, לא ולא. ולכן, עם או בלי תואר, ייתכן ולברון עשה חסד עם הקואוץ' שאותו לא ראה ממטר. כי בשוך הקרבות, דייויד בלאט יוכל לחזור להיות מאמן כדורסל.

ביזנס. לברון ג'יימס הוא מכונה משומנת. פרנצ'ייז של איש אחד. אבל בסופו של יום, הוא גם בן אדם בשר ודם. ועכשיו קחו כל מה שנכתב ונאמר עליו ושימו לרגע בצד. אתם לא באמת מסוגלים להבין מה זה להיות לברון. אף אחד מאיתנו לא. ילד שבגיל 16 הסבירו לו שמייקל ג'ורדן הוא הרף שאותו יש לחצות, לא מסוגל שלא לצמוח לשחקן בוגר שקם כל בוקר וסופר אליפויות ושיאים, אבל לא בני אדם.

ג'יימס. לא ג'ורדן, אבל עדיין(צילום: gettyimages)

הפרשנים שמעבירים עליו ביקורת היום הם אותם פרשנים ששחטו אותו כשהפסיד אליפות או נטש את מיאמי, כי לפעמים המקלדת מהירה יותר מדאנק חסר משמעות בפיגור 30 מול גולדן סטייט. אבל זה לא אומר הרבה. רק שהכוכב הכי גדול שצמח בספורט האמריקאי בעשור האחרון, מנסה להצדיק את ההילה שהדביקו לו מעל לראש הרבה לפני שהיה שם מגן זיעה ממותג עם סמל האן-בי-איי. כי ביזנס זה ביזנס.

ציונות. עיתונאי שלא אזכיר כאן את שמו (אתם מוזמנים לגגל אם אתם סקרנים) כתב אתמול: "בלאט נהפך לסמל פאשיסטי בחברה היהודית־ישראלית העוברת תהליך פאשיזציה יומיומי. בעניין בלאט איבדו יהודים־ישראלים את חופש הבחירה והרצון החופשי שלהם. הם חויבו להיות בעדו, בלי שום קשר לשאלה אם כדורסל מעניין אותם". נו, אז מסתבר שיש עוד לאן לרדת.

כולנו, עדר מטומטם וגזען שכמונו, דהרנו אחרי בלאט כי מישהו הכריח אותנו. זה קשקוש גם ברמה העובדתית, משום שבמהלך התקופה נמתחו על בלאט ביקורות ענייניות יותר מפעם אחת, אבל זה קשקוש בעיקר ברמה המחשבתית. גל גדות כובשת את הוליווד? גאווה כחול לבן. "ואלס עם באשיר" מועמד לאוסקר? כבוד ליצירה המקומית. בר רפאלי על השטיח האדום בקאן? נו, לא נפרגן לה באיזה שער בעיתון? אבל להתרגש כשמאמן ישראלי מגיע לטופ של הטופ? אוי נו, זה כל כך פאשיסטי. והעיתונאים האמריקאים? ומאמני אן-בי-איי? ושחקני עבר? ופרשנים? גם הם איבדו את חופש הבחירה משום שהביעו תמיכה בבלאט? במחשבה שנייה – הם כנראה סתם שתולים.