גם לערבים יש קמפיין "השתולים"
חברי ארגון "אם תרצו" חשבו שעלו על הברקה עם סימונם של אמנים ישראלים כ"שתולים", אבל הקמפיין שלהם לא מקורי. בעולם הערבי נוהגים לצאת נגד יוצרים בכל התחומים בגלל שיתופי פעולה עם ישראל. הייתם מאמינים?
שר החינוך נפתלי בנט הגדיר את קמפיין "השתולים" של ארגון "אם תרצו" נגד האמנים ישראלים כ"מביך, מיותר ומבזה". לא ברור אם חברי ארגון הימין שמבקשים לסמן אנשי שמאל כמשת"פים עם האויב הפלסטיני (או סתם לתקוף אותם על דעותיהם ויצירתם) מסכימים עם הביקורת של בנט ושל פוליטיקאים אחרים. אבל מילא מביך ומבזה, הקמפיין הזה לא מקורי. החרמה של אמנים בגלל פעילות לטובת דו-קיום ושיתוף פעולה תרבותי אינה דבר חדש. אפילו מאיזורינו. הרי זה בדיוק מה שעוברים הסופרים, הבמאים, והמוזיקאים מהצד השני - הצד של העולם הערבי.
מטרת הקמפיין של "אם תרצו" היא כאמור לסמן את היוצרים מהשמאל ולהציגם כנוגדים את האינטרס הישראלי. כך מקווים לעורר מודעות בציבור ל"פשעיהם האידיאולוגים", כזו שאולי תגרום לקהל לנקוט פעולה ולמחות נגדם. אולי אפילו להחרים אותם. מהלך דומה עבר על הסופרים המצרים נאגיב מחפוז ועלי סאלם, הבמאי האיראני מוחסן מוחמלבאף, הקולנוען הלבנוני זיאד דואיירי וכוכב הרוק הבריטי-פרסי סמי יוסוף. הם, כמו רבים אחרים בעולם הערבי, הושיטו יד לישראל וזכו בארצם לתיוג של בוגדים. לעתים קיבלו איומים ברצח, ויצירותיהם הוחרמו.
נאג'יב מחפוז
נאג'יב מחפוז, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1988, שילם במשך כל הקריירה הספרותית שלו מחירים כבדים בעקבות דעותיו ופעילויותיו הפוליטיות ובעקבות יצירותיו. כילד הוא היה עד להתנגדות כלפי השלטון הבריטי שדוכא על ידי הצבא בארצו, ואירועים אלו מצאו את דרכם לספריו. בהמשך חייו, כאדם בוגר וכסופר ידוע, תמך באופן פומבי בהסכם השלום בין מצרים לישראל בתקופתו של אנואר סאדאת - החלטה שגרמה לאיסור הפצת ספריו במדינות ערב רבות.
כמובן שהעובדה שכמה מספריו תורגמו לעברית ("הטרילוגיה הקהירית" תורגמה על ידי סמי מיכאל בהוצאת "ספרית פועלים", למשל) העצימו את חרם השלטונות נגדו. אבל לא רק בגלל הזיקה לישראל החרימו אותו. גם הרומן המפורסם שכתב, "בני שכונתנו", נאסר לפרסום כספר שלם במצרים ובמדינות ערב נוספות, בטענה כי הספר הוא חילול הקודש, עד כדי כך שבשנת 1994 ניסה קיצוני מוסלמי להתנקש במחפוז - ונכשל. בעקבות מאורע זה הוסר הספר מרשימת הספרים האסורים במצרים.
בחייו כתב מחפוז כעשרות רומנים, סיפורים קצרים, מחזות ותסריטים, וזכה להצלחה גדולה בעולם. בין יצירותיו: "הגנב והכלבים", "סמטה בקהיר" והטרילוגיה המפורסמת והמשפיעה, "הטרילוגיה הקהירית". ביצירתו הספרותית הוא עסק בתיאור חוליי החברה שבה חי, בביקורת שלטונית, בתיעוד אלימות ושררה, ובטרגדיה של האינדיבידואל, כאשר הוא מטיף בצורה ישירה לצדק חברתי. לכן אולי זה לא מפתיע, שעל אף שתמך בשלום בין מולדתו למולדתנו, מחפוז ביקר בחריפות את מדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים.
מוחסן מחמלבאף
מאז עזב הבמאי המהולל מוחסן מחמלבאף את מולדתו איראן ב-2005, מסתכלים עליו בני עמו בחשדנות רבה. באמצעות סרטיו הוא זיכה את ארצו בתהילה בינלאומית, אולם התנגדותו לשלטונו של מחמוד אחמדינג'אד ודבריו הביקורתיים נגדו ברחבי העולם נשמעו צורמים לאוזניים איראניות. כשביקר בישראל ב-2013 ואף התארח בפסטיבל ירושלים, החשדנות כלפי מחמלבאף הוחלפה בהשמצות וחרם במולדתו. וכך פרסמה קבוצת אינטלקטואלים איראנים הודעה ובה מחאה על התנהלותו וקבעה כי בעוד הוא מתנגד לאלימות ממסדית מטעם הממשל במולדתו הוא עושה יד אחת עם המשטר בישראל.
במקביל הוסר כל זכר מעבודותיו של מוחמלבאף ממוזיאון הקולנוע האיראני וזאת בהוראת ג'וואד שאמאג'דארי, העומד בראש מוסדות הקולנוע במדינה. "זה רק ראוי שביום השישי האחרון של חודש הרמדאן בו נראה מיליוני מפגינים מוסלמים נגד הציונים, מוזיאון הקולנוע של איראן ינוקה מכל זכר של הבמאי". אפשר אגב להניח שהעובדה שסרטו של מוחמלבאף "גאבה" היה היצירה הקולנועית הראשונה מתוצרת איראן שהוקרנה בישראל, לא נחשפה מעולם באותו מוזיאון.
"ביקרתי בישראל בעבר, לא בעצמי, אלא באמצעות הסרט 'גאבה' ששלחתי לישראל", נזכר מוחמלבאף לפני צאתו לירושלים, "שלחתי את הסרט כדי לשנות את הדעה של הישראלים בנוגע לדמותם האפלה של האיראנים שיש בראשם, ובגלל זה נתקלתי בבעיות באיראן. הותקפתי על ידי התקשורת והמשטרה חקרה אותי". מאז אגב, הבמאי בן ה-58 ביקור שוב בישראל ואף עמד בראש חבר השופטים בפסטיבל חיפה האחרון. שם אף זכה לשבחים משרת התרבות מירי רגב.
זיאד דואיירי
הוא נחשב לאחד הבנים המוצלחים של הקולנוע הלבנוני המשגשג, ואף נגע בהוליווד כצלם בשירות של קוונטין טרנטינו. אבל מאז 2013 מעמדו התערער בגלל שהעז לצלם סרט בתל אביב בהשתתפות שחקנים ישראלים. "הפיגוע" - עיבוד לספרו של יסמינה חאדרה האלג'יראי - סיפר את סיפורו של רופא פלסטיני שעובד בבית חולים ישראלי ומטפל בפצועי פיגוע תופת, כשלהפתעתו הוא מגלה כי המחבלת המתאבדת היא אשתו. הסרט בוחן את שני צדי הסכסוך, אך מה שהביא להחרמתו ב-22 מדינות ערב היו הצילומים בישראל שהתקיימו בשיתוף צוותים ושחקנים מקומיים.
"ההחלטה להחרים את הסרט על ידי משרד הפנים היא טפשית ולא הוגנת. היא לא מביאה לסיום הכיבוש, היא לא משפרת את המצב", הגיב דואיירי בפייסבוק וזכה ללא מעט תמיכה ממעריציו, "בסופו של דבר, זה גורם ללבנון להיראות רע ואומר לנו, יוצרי הקולנוע, שאם אנחנו חושבים מחוץ לקופסה, יחשבו עלינו שאנחנו מנודים ופושעים". למרות מחאתו, הסרט בהשתתפותם של עלי סולימאן, ריימונד אמסלם, דביר בנדק ואורי גבריאל, לא הופץ בלבנון. עם זאת, זכה להצלחה בפסטיבלים ברחבי העולם, כולל בירושלים.
סמי יוסוף
ברחבי העולם הערבי סמי יוסוף ידוע כ"רוקסטאר הכי גדול של האיסלם", וככזה הוזמן להופיע בשנה שעברה בנצרת לרגל חודש הרמדאן. הדיווחים על כך שהזמר הבריטי-איראני ניצב על במה בתוך תחומי מדינת ישראל יצרו גל של מחאה בקרב מעריציו במזרח התיכון ובעיקר באמצעי התקשורת באיראן שהורו לא לשדר את שיריו. "לא הייתי מודע לכך שלעורר חיוכים על פני אחיי ואחיותיי הפלסטינים יכולים לגרום לעלבון גדול כל כך לממשלת איראן", אמר הזמר בן ה-36 בתגובה.
"אני מצטער שמאזיני היקרים באיראן לא יוכלו לשמוע את המוזיקה שלי, אבל לא אתנצל על הופעתי בפלסטין", הבהיר יוסוף שמתגורר בלונדון, אך נולד בטהראן, "מוזיקה היא מתפשטת ומעולם לא היתה אמורה להיות מוגבלת לגבולות או להיות מנוצלת למטרות פוליטיות. במקום זאת, היא מהדהדת דרך החלל והזמן".
עלי סאלם
המחזאי והסופר המצרי עלי סאלם, שהלך לעולמו אשתקד, היה מראשוני היוצרים במצרים שקראו בפומבי לנורמליזציה עם ישראל. סאלם, שחתום בין היתר על היצירה הסאטירית "בית הספר למשוגעים", הפך לדמות שנויה במחלוקת בעקבות עמדותיו האוהדות כלפי ישראל. בעקבות ביקורו בישראל בשנת 1994, הוטל חרם על יצירותיו. למחזותיו החדשים לא נמצאו מפיקים, וסאלם עצמו הפך פרסונה נון-גראטה בארצו. הניסיון לסלק אותו מאגודת הסופרים אמנם לא צלח, אך בקרב ההמון הפך שמו שם נרדף לאויב.
סאלם אמור היה לקבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בן גוריון אך יציאתו ממצרים נמנעה על ידי השלטונות. יחסיו הקשים עם הממשל והממסד הספרותי הקאנוני שסרב לקבל את עמדותיו לא גרם לו לסגת. בראיון זמן קצר לפני מותו אמר: "ישראל אינה מדינת אויב והאינטרס שלה הוא שמצרים תהיה חזקה, ולא כמו מדינות אחרות באזור בהן סוריה שנשלטת על ידי כנופיות. ישראל לא מהווה שום איום עבור הביטחון הלאומי של מצרים. אני מייחל לכך שההנהגה המדינית במצרים לא תתבייש בשלום שנשיא מצרים המנוח, אנואר סאדאת כונן עם ישראל".
השתתפו בהכנת הכתבה: אמיר בוגן, מרב יודילוביץ' ויותם שווימר.
לפנייה לכתב/ת 
