"טעיתי כשדיברתי על עולם הפוליטיקה"
על רקע קמפיין "השתולים" והצעת חוק "נאמנות בתרבות", בוחרים מוזיקאים רבים לשתוק ולהישאר מחוץ לעין הסערה. "למה הם צריכים לסכן כרטיסים להופעות?", שואל בכיר בתעשיית המוזיקה. סאבלימינל וסולן הקספרים שי להב כבר התבטאו ונפגעו ("טעיתי כשדיברתי על העולם המסריח הזה"), בעוד אביב גפן וגלעד כהנא עדיין מחכים לצעקה. שתיקה תרבותית, ככה זה נשמע
מבלי להישמע אובר דרמטיים - ישראל בפתחה של מלחמת אזרחים. תרבותית, תודעתית והחל מהשבוע באופן רשמי גם אמנותית. הצעת חוק ה"נאמנות בתרבות" של מירי רגב לצד רשימת האמנים ה"שתולים" האבסורדית של תנועת "אם תרצו" מסמננים, ממש כמו במשטרים חשוכים, אנשי תרבות "נכונים" וכאלו המוקצים בשל דעותיהם הפוליטיות והחברתיות. מקארתיזם ישראלי 2015.
מדובר בשיאו של תהליך ארוך אך אגרסיבי של סתימת פיות, במיוחד את אלו של אנשי הרוח הישראלים. רבות דובר על שתיקת האמנים ואנשי הרוח, אלו שהשמיעו קולות פיוס והגיון בשיאן של מלחמות או עם פריצתן. אבל מה לעשות שבישראל הנוכחית והשסועה, הבעת עמדה משמעה קללות, איומים, גידופים והגרוע מכל - פגיעה אנושה בפרנסה.
רוצים לדעת למה כולם שותקים? תראו מה עושים למי שלא שותק. תהליך סתימת הפיות הוא חרב פיפיות. מצד אחד לדעות בנושאים פוליטיים או חברתיים השלכות כלכליות ואישיות על האמן הבוחר להביע אותן. מצד שני, ליצירה בועטת משמעות גדולה יותר, בים של סכריניות.
"עדיף לא להיות בעין הסערה" אומר איש יחסי ציבור בכיר בתעשיית המוזיקה. "יש כאלה שחיים בשביל זה, כמו 'הצל', אבל רובם נמנעים. היום, אם אמן שלי רוצה להעלות פוסט דעה אני אומר לו 'אל תעשה את זה, חכה'. כל דבר קטן שאתה עושה היום מעורר כזו סערה גדולה. מספיק שהוא כותב איזה משהו ותראה מה קורה. אמנים מאוד נזהרים היום עם כל מה שהם עושים ואומרים".
כשאתה יושב עם אמן שלך ואתם מחליטים איזה שיר כדאי לו להוציא לרדיו, יש שיקול של לא להוציא חומרים מתריסים כי זה יעשה בלגן?
"כן, בהחלט. אתן לך דוגמה. צלצלו אלי אתמול והיום כתבים כדי לראיין אמנים שאני מייצג לגבי החוק של מירי רגב. למה הם צריכים להתבטא? נניח עכשיו אשלח אמן להתראיין בנושא הזה - מה זה נותן לו בעצם? למה הוא צריך להגיע למקום הזה? הוא יכול להגיד איזו מילה שתעורר כזו סערה שתחולל לו נזק לחצי שנה קדימה. מעדיפים לא לקחת סיכונים מיותרים במצב הנורא רגיש שיש היום".
לפני 10 שנים זה לא היה ככה. לא כל כך מזמן.
"התקשורת צמאה היום לאייטמים והיא מנפחת כל דבר. היום יש כל כך הרבה כלי תקשורת וכולם צריכים לספק את התוכן שלהם ולהביא את האייטמים ולייצר גם כשאין אייטם. התקשורת יכולה לעשות לאמן נזק על משהו שהוא אומר שיכול להיות אחר כך בלתי הפיך".
דווקא היום, כשמוזיקאים משוחררים מכבלי חברות התקליטים?
"נכון, יש להם פתחון פה והם יכולים להגיב. אני, אגב, גם בעד שיגיבו, אבל תלוי באיזה נושא ותלוי מתי. אם יש לאמן אג'נדה פוליטית מסוימת שהוא רוצה לקדם אז זה בסדר. זו הדעה שלו. אני בעד שאמן יתראיין ויגיד במי הוא בוחר, בביבי או במישהו אחר, אין לי בעיה עם זה. אבל להביע דעה על כל דבר שקורה במדינה כל שנייה, זה בסופו של דבר תמיד פוגע בך. אתה לוקח סיכון שחצי מהאנשים שלא בדעה שלך כבר לא יאהבו אותך ולא יקנו יותר כרטיסים להופעות שלך. הכל טעון פה פוליטית נורא".
אתה חושב שעכשיו, כיוצרי קולנוע ותיאטרון יצטרכו להפגין "נאמנות" כדי לקבל קרנות, תהיה זו שעתם היפה של המוזיקאים שאינן ממומנים במילא למחות?
"אני לא חושב שיש קשר בין הדברים. לדעתי המוזיקאים יתחילו להעביר ביקורת כשזה יפגע להם בכיס. כשיטילו סנקציות עליהם. אז יהיה להם מה להגיד בטוח, הם לא יתאפקו. כרגע זה בעייתי. תראה מה הולך בפייסבוק של אחינועם ניני. אני רואה השתלחויות, קללות. נכון, היא אמרה את שלה, אבל תראה מה זה עשה. כל הפייסבוק מלא בכתובות נאצה מגעילות. גם אני בתור יח"צן או מנהל - מה אני צריך את זה? למה הוא זה שצריך להביע דעה? שמישהו אחר יביע את הדעה, אפילו כשהוא חושב ככה. הסיכון הזה שאתה לוקח והנזק שזה עושה לך אחרי זה הוא בלתי נסבל".
"אני חושבת שבימים שחורים אלה, כל קהילת האמנים צריכה לקום ולזעוק, לעמוד בצורה איתנה נגד הגל הפאשיסטי והמסוכן ששוטף את הארץ", אומרת אותה אחינועם ניני. "מי שכרגע דואג לפרנסתו צריך להבין שיש לו שתי ברירות: לשתוק, להתקרנף, לחזור בתשובה, להירשם לניוזלטר של 'אם תרצו', לשתות קפה עם אריאל זילבר, לצאת להפקה משותפת כולל גרסת כיסוי ל'כהנא צדק' ולהמשיך להתפרנס בכבוד. או, מצד שני, להרים קול, וכן, לאבד קהל מסוים בתקופה מסוימת - אבל בטווח הארוך, להציל את המדינה מאבדון, ולהתפרנס מהמדינה המתוקנת אחרי שתצא מאשפוז".
זמר מוכר אמר לי שהוא לא מרגיש חופשי להתבטא בעניינים בוערים מכיוון שאין לו פתרון או תשובה גורפת לגבי מה נכון או לא.
"לי יש פתרון, והוא חינוך ועוד חינוך. אבל לא החינוך של בנט, שקד ורגב - חינוך לערכים, כבוד האדם באשר הוא, חינוך אוניברסלי ערכי. עבודת שטח בלתי פוסקת בכל יישוב בארץ. הפרדת דת ממדינה, למען שניהם. יציאה מהשטחים, עם תיקונים, תחת הסכם עם הרשות, ושינוי הסטטוס של מדינת ישראל ממדינה יהודית ודמוקרטית. זה פרדוקס מובנה, תשאלו את כהנא, בעניין זה הוא בהחלט צדק ולכן התנגד לדמוקרטיה. למדינה עברית שמהווה בית לעם היהודי ולתרבות העברית ושוויון מוחלט לכל אזרחיה. אם נגיע חס וחלילה למלחמת אחים, מה שהיום נראה כמעט בלתי נמנע, נצא בסוף מחוזקים. או שנדע בבירור שחוזרים למדבר. לא לשתוק, לא להתחבא, לפעול באומץ לב וביושרה בכל המישורים".
שילמת מחיר כבד על ההתבטאויות שלך ואת ממשיכה לשלם.
"נו, מה חשבת? אך גם קיבלתי תמיכה מרגשת מרבבות".
זה לא מפחיד אותך, עם כל האיומים והעליהום שיש על כל אדם שמעז להביע את דעותיו?
"מה שקורה למדינה מפחיד אותי הרבה יותר".
אל תתבלבלו. מוזיקאים רבים, ומנהליהם וסוכניהם לפניהם, העדיפו שלא להיות חלק מכתבה זו. החשש ברור - אפילו החשש לדבר על החשש. יהוו לכך דוגמא גם מוזיקאים מהימין, דוגמת אריאל זילבר ועמיר בניון, שעמדו במרכזן של סערות על תמיכתם הפומבית ברעיונות מסוימים - בעיקר מהסוג הקיצוני יותר.
"קח לדוגמה את סאבלימינל", אומר מנהל מוכר בתחום המוזיקה. "היתה תקופה שהוא כל הזמן התבטא פוליטית בפייסבוק שלו, והוא הצטייר כנורא ימני. ואז פתאום ועדי עובדים שאתה פונה אליהם אומרים 'אה, זה ההוא שיש לו דעות קיצוניות? לא, מעדיפים לא להזמין אותו להופעה'. זה פוגע בך כלכלית אחר כך".
אבל יש מי שיגיד שהחשש אינו מוגבל רק להבעת דעה פוליטית, אלא הבעת דעה בעצם בכל נושא, גם אם לכאורה לא צריך להיות סביבו פולמוס באמת. "קודם כל - הידע שלנו על המצב בישראל בא מהתקשורת וממה ששותלים לך במוח שאתה צריך לחשוב", אומר שי להב, איש להקת מופע הארנבות של ד"ר קספר. "לבוא לכתוב שירים על משהו שאני שומע ממקור שני? לא כזה מגניב". גם 20 שנים בשטח לא גררו את הפוליטיקה אל יצירתה של הלהקה, וגם כשזה קורה לו בראיונות - הוא מתחרט על כך מהר.
"אנחנו צוחקים על זה. יש לנו שיר שאומר 'קראתי בעיתון היום, הו הו'. אנחנו צוחקים על העניין הזה שאנשים קוראים משהו בעיתון וחושבים שזה נכון. בראיון ל-ynet שעשיתי לא מזמן אמרתי שהממשלה צריכה לתקצב גם מוזיקאים. אז מה שקרה זה שפירשו את זה כאילו אמרתי שאני רוצה יפקידו לי כסף בחשבון".
"עשיתי טעות ואמרתי מילה אחת שקשורה לעולם המסריח הזה של פוליטיקה, כנסת וכל הטיפוסים האלה, וכל התגובות היו 'מה זה, לך לעבוד, פרזיטים, מי אתם בכלל'. מה אנחנו צריכים את השטויות האלה בחיים שלנו? אתה נכנס לקן צרעות ואף אחד לא יתייחס למוזיקה שלך. כל מה שיעניין אנשים זה אם אתה בצד שלי ובצד של ההוא. כשאני ניסיתי להגיד משהו שהוא לא פוליטי בכלל, אלא להגיד כללית שהממשלה צריכה לתמוך בתרבות, אנשים נדלקו. מי אמר שאני רוצה כסף לחשבון שלי בכלל, אנשים מטומטמים קוראים את הכותרת. אנשים מפתחים עמדות לפי כותרת. מי צריך את שטויות האלה?".
"זה עצוב לשמוע את זה, כי שום אמנות אמיתית לא תִבַנה מזה. שום דבר", אמר השבוע אביב גפן ל-ynet, כשאומת עם העובדה שאביב גפן מודל 94' עם שרשרת ה-Peace לא היה זוכה להצלחה היום. "אני חושב שהצלחתי בגלל הכנות והביקורת שלי, וזה לא שאם אני אומר משהו אז יש לי פחות קהל. אני חושב שההיפך הוא הנכון. גם לאלה שמתנגדים לגמרי עדיין יש הרבה הערכה אלי. חסרים היום אנשים שידברו על המצב, החברה והממשלה. זה לא קורה".
לכולם יש יותר מדי להפסיד.
"אני לא יכול להבין למה זה ככה, כי דווקא היום אתה לא כבול כמו פעם. מה שעבד אצלי הכי הרבה זה שהייתי בגיל של הקהל שלי ועשינו מסיבה, מרד. היום הקהל צמא, מחכה ורוצה את זה אבל הכל נורא נחמד ומיופייף. זה חסר לי".
אבא שלך הותקף בעקבות דברים שאמר. אתה לא צריך לחפש דוגמאות רחוק מדי.
"בסוף הקהל רוצה לשמוע סוג של צעקה ואמת, כי על זה אמנות מבוססת".
"אני חושב שאתה נותן למוזיקאים יותר מדי קרדיט", אומר גלעד כהנא, סולן להקת ג'ירפות ואיש נטול מעצורים וורבלים. "מה שאני רואה בגדול עכשיו מכל מני כיוונים זו תנועה מאוד גדולה של ניסיון השתקה והפחדה וזה הזמן להרים את הקול מכל הכיוונים ומכל המגזרים. עם כל הכבוד - מוזיקאים הם אנשים מאוד מרוכזים בעצמם, נרקיסיסטים ומתנדנדים עם אגואים מאוד בעייתים. לא עליהם הייתי בונה שמשם תבוא הבשורה. ברור שהפומביות והפופולריות שלהם יכולה לעזור, אבל בסופו של דבר, כשבן אדם רוצה למכור קוטג', מכונית או לום - לוקחים או בחורה יפה או סלב. אז בוא נשתמש בכולם כדי להרים את הקול עכשיו ביחד ולנסות לעצור את הסחף".
אולי זה כבר מאוחר מדי והיה צריך לעצור את הסחף כשרק התחיל?
"אין ספק שכשאתה חש שמתחיל איזה משהו, זה הזמן לצעוק ולא לחכות שזה יהיה בשיא שלו. אני אישית מרגיש שהצעקה צריכה להישמע מיידית. לא להמתין, לא לאגור ובטח לא לפחד. אבל אני חושב שלא יכול להיות שיש שתיקה מכיוון השלטון. חייבת לבוא תגובה מיידית ופשוט מיד למחוק את הדבר הזה. זה בכלל לא קשור לדעה. כשאתה עושה רשימה שחורה אתה בעצם שם את האנשים האלה במקום פגיע ומסוכן ואת זה צריך לבטל מיידית".
אתה עצמך אי פעם צנזרת את עצמך מתוך חשש?
"אצלי הדיון הזה לא כל כך רלוונטי, כי אני לא ממש שולט בפה שלי. עם השנים, כל מה שעובר לי בראש עולה לבמה. יש קווים אדומים, אבל הם קשורים לדברים אחרים ולא לדעות פוליטיות. אבל הרשימה השחורה של 'אם תרצו' היא הרמה להנחתה לחולי נפש. יש אנשים עם דעות ימין ושמאל, הכל לגיטימי. אבל יש את הקצוות ובקצוות יש אנשים שרק מחכים למישהו שייתן להם לגיטימיציה לצאת החוצה ולייצר אקט. זה נורא מסוכן. הדבר הזה שנעשה הוא חסר אחריות וצריך לפסול אותו ומיד להפסיק את זה. מי שרצח את ג'ון לנון היה יכול באותה מידה לרצוח אחד מהרשימה היום".
