האצן שניצח את היטלר: סיפורו של ג'סי אוונס
הוא חי בעוני ותחת חוקי גזע מפלים, אבל הפך לגיבור הגדול של האולימפיאדה שנערכה בגרמניה הנאצית, עשה בושות גדולות לצורר והתחבר דווקא ליריבו הגרמני. לכבוד סרט אודותיו שייצא בקרוב, אבינעם פורת חוזר לסיפורו של האצן הגדול ביותר לצד לואיס ובולט
מי היה האתלט הגדול ביותר בכל הזמנים? זו שאלה שהתשובה עליה תמיד תעורר מחלוקת. בענף שהצליח לייצר עשרות אגדות מהלכות ורצות על שתיים, יעלו מיד עשרות מועמדים טובים, כל אחד בתנאי תקופתו, במקצוע(ות) שלו, בקשיים ובמיוחד בנדירות הישגיו. לפאבו נורמי הפיני עם השעון לא מגיע? לקטר הצ'כי אמיל זאטופק לא מגיע? לקיסר האתיופי היילה גברסילאסי לא מגיע? כל אחד מהם היה "המיוחד".
הבחירה שלנו הצטמצמה לשלושה. אחד משנות ה-30 של המאה שעברה, השני משני העשורים האחרונים של אותה מאה, והשלישי, עדיין חי, נושם ועד עכשיו איש לא הצליח לתפוס אותו בשעת ריצה. גם אם אתם לא ממש פריקים של אתלטיקה, ויש לכם השכלה ספורטיבית ממוצעת, רובכם תצליחו לזהות את הספורטאים הללו לפי התיאורים. הראשון היה ג'סי אוונס, השני קרל לואיס, והשלישי הוד מלכותו, הפנומן אוסיין בולט. נמנענו בינתיים מלהכתיר את הגדול מכולם. פרט לכך, בהמשך הדברים תגלו כי חוטים עבים מקשרים בין השלושה. לא רק היותם שחומי עור שמוצא משפחותיהם בדורות הקודמים הוא מאפריקה.
היום אגיש לכם את הסיפור המופלא של ג'סי אוונס משתי סיבות: 1. השנה ימלאו 80 לאולימפיאדת ברלין 1936 שתיזכר לעד בזכותו ובזכות המפלה הגדולה שהנחיל לצורר אדולף היטלר. 2. סרט בהשקעה גדולה על חייו עומד לצאת בקרוב לאקרנים.
הסרט, שייקרא Race ("מרוץ", אבל גם "גזע"), צולם בחלקו באצטדיון האולימפי בברלין, בו רשם אוונס את הישגיו הגדולים ביותר. הוא בוים על ידי סטיבן הופקינס המנוסה שביים פרקים רבים בסדרה הפופולרית "24" וגם את הסרט המוערך "חייו ומותו של פיטר סלרס". לתפקידו של אוונס לוהק סטיבן ג'יימס, שחקן קנדי צעיר שכבר הספיק לשחק בסרט "סלמה" על חייו של מרטין לות'ר קינג. תוך כדי הפקת הסרט נרכשה בשנה שעברה אחת מארבע מדליות הזהב האולימפיות של אוונס תמורת סכום מדהים של 2.06 מיליון דולר, ככל הידוע, המזכרת האולימפית שנמכרה בסכום הגבוה ביותר.
הקו המשותף בין אוונס ללואיס עובר במדינה בה שניהם נולדו. אלבמה, דרום ארה"ב. המכנה המשותף בין אוונס לבולט הג'מייקני עובר באצטדיון האולימפי בברלין. במקום שבו רקם אוונס את אחת מאגדות הספורט הגדולות בכל הזמנים באולימפיאדת 1936, קבע בולט 73 שנה לאחר מכן את ההישג האיכותי אי פעם - 9.58 ב-100 מ' (אריק איינשטיין ז"ל כתב למחרת: "9.5.8. צריך לעכל את המספרים האלה"), ועוד לא דיברנו על ה-19.19 ב-200 מ' באותה אליפות עולם ב-2009.
את הופעתה באליפות הזו הקדישה נבחרת ארה"ב לסיפור הענק של אוונס, שהתרחש 73 שנה קודם לכן, ועל חולצות נציגיה נרקמו שתי האותיות הראשונות בשמו הפרטי. רגע, עוד לא סיימנו: אוונס ניצח ב-1936 בריצות 100 מ', 200 מ', שליחים וקפיצה למרחק. לואיס רשם את אותה זכייה מרובעת מופלאה באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984.
אבל זהו, עכשיו נתמקד בסיפור של אוונס. הוא היה הצעיר משבעת ילדיה של משפחה ענייה, סבו היה עבד ואביו אריס. בשלב מסוים משפחתו נאלצה לחפש מקום חדש כדי להתפרנס בו. וכך מצאו עצמם האוונסים בקליבלנד, אוהיו (דיוויד בלאט בוודאי יודע משהו על ההיסטוריה הזו). בבית-הספר גילה מאמן האתלטיקה צ'רלי ריצ'י את כשרונו והחל לאמנו גם בשעות הבוקר כדי שיוכל לעזור למשפחתו בפרנסתה אחר-הצהריים. הפריצה הגדולה שלו נרשמה ב-1933 באליפות בתי הספר התיכוניים, כשהפציץ בהשוואת שיא העולם ב-100 יארד, 9.4 ש', וקבע שיא עולם לבתי-ספר תיכוניים בקפיצה למרחק, 7.56 מ'.
בהמשך נרשם לאוניברסיטה של מדינת אוהיו. חוקי הגזע היו תקפים באותה תקופה, וג'סי נאלץ לעבור את ההשפלות שהיו שמורות לשחורים. כשהשתתף בנסיעות נבחרת האוניברסיטה הוא חויב לאכול במסעדות "לשחורים בלבד" ולן באכסניות "לשחורים בלבד". יחד עם הקריירה שהחלה לתפוס תאוצה, הכישרון הלוהט (1.75 מ' על 72 ק"ג) עבד כמפעיל מעליות למימון לימודיו.
לפני אולימפיאדת ברלין הופיע בתחרות באן-ארבור, מישיגן, בה קבע שלושה שיאי עולם והשווה אחר תוך 45 דקות! עד היום מכנים את פרק הזמן ההוא בתואר: "השעה הגדולה בתולדות הספורט". הוא קבע שיא ב-200 מ' משוכות (היה פעם מקצוע כזה) 22.6 ש', ב-200 מ' - 20.7 ש', השווה את השיא ב-100 יארד - 9.4 ש'. ופריצת הדרך: הפך לאדם הראשון שניתר ליותר מ-8 מ' למרחק. תוצאתו, 8.13 מ', החזיקה כשיא עולם במשך 25 שנה!
אבל התחרות ההיא לא הייתה אלא הקדמה לאחד האירועים הספורטיביים-פוליטיים הגדולים בהיסטוריה, שנחרט בזיכרון לנצח. אולימפיאדת ברלין. היטלר אירגן את האולימפיאדה בארצו מתוך כוונה להוכיח את עליונות הגזע הארי. ארה"ב שלחה 66 אתלטים, מהם 10 שחורים. לאחר שביום הראשון של התחרויות לחץ את ידי המנצחים שהיו כלבבו וכוונותיו, ברובם גרמנים, הגיעה תחרות הקפיצה למרחק. ליתר דיוק, המוקדמות.
אוונס, שניצח באותה אולימפיאדה ב-100 מ', 10.3 (מדידה ידנית כמובן), 200ב- מ' (20.7, שיא אולימפי) וב-100X4 מ' עם נבחרת השליחים של ארה"ב, פסל בשתי הקפיצות הראשונות. נותרה לו עוד אחת. לפי התסריט של הקהל והצורר, פסילה נוספת הייתה מוציאה את ג'סי מהתחרות. ואז, באופן מפתיע למדי, אפשר לומר גם מדהים בנסיבות אותה תקופה, ניגש הקופץ הגרמני לוץ לונג לאוונס והציע לו לסמן את קו הזינוק במגבת. אוונס קיבל את העצה ודילג לגמר שבו השיג מדליית זהב, 8.06 מ'.
הקהל, 110 אלף צופים, הריע לו והיטלר עזב את האצטדיון. ישנן כמה גרסאות בנוגע לסיבה, אבל חוסר רצונו ללחוץ את ידי אוונס היא הבולטת בהן. אחרי הניצחון אמר אוונס בהתרגשות: "כל המדליות בהן זכיתי, לא יתקרבו לידידות 24 הקראט בין לונג לביני". חמש שנים לאחר מכן נהרג לונג, הספורטאי האציל והאדיר, במלחמת העולם השנייה.
כשחזר אוונס לארה"ב, אף אחד לא ממש חיכה לו. "אמנם לא הוזמנתי ללחוץ את ידי היטלר, אך גם לנשיא בבית הלבן לא הוזמנתי", הוא סיפר בצער. חוקי הגזע המשיכו לחייב אותו לשבת רק בחלק האחורי של האוטובוסים בהם נסע. למחייתו, נאלץ גם להתחרות בסוסים ובכלבים. עם ארבע מדליות הזהב, הוא עסק למחייתו בניהול מכבסה לניקוי יבש ולעתים עבד בתחנת דלק. אגב, בשונה מהספורטאים הגדולים של היום, אוונס היה מעשן כבד.
ההכרה הממשית בו שסימלה את הקדמה בארה"ב החלה בשנות ה-60. הוא הפך לשגריר של רצון טוב, נסע ברחבי ארה"ב והרצה בפני תלמידים על חשיבותן של ההתמדה והאמונה. דמותו הוכנסה להיכל התהילה של אלבמה. הנשיא ג'ראלד פורד העניק לו ב-1976 את המדליה הנשיאותית. ב-1980 הלך לעולמו בגיל 66. בנותיו ואשתו רות סולומון, אותה הכיר בתיכון, הקימו את אגודת ג'סי אוונס התומכת כלכלית בנערים משכבות העוני שעוסקים בספורט. ב-1998 הוציא הדואר של ארה"ב בול בדמותו. אפשר למלא כרכים עבי כרס בסיפור המדהים של אוונס, האפרו-אמריקאי שהגיע לתהילה למרות חוקי הגזע המשפילים ותנאי העוני בהם גדל. אין ספק, בכל תחרות דירוג על תואר האתלט הגדול בהיסטוריה מיד יופיע שמו.
לפנייה לכתב/ת 
