המג"ד ואיש ההגנה דב ירמיה שהפך לפעיל שמאל בולט נפטר בגיל 101
ירמיה, שמילא שורה של תפקידים במערכת הביטחון ובארגוני שלום, נפטר בקיבוץ אילון שהוא נמנה עם מקימיו. הוא פעל נגד המשטר הצבאי בגליל, יצא בשעתו להיפגש עם נציגי אש"ף כשהחוק אסר זאת ואף ניגן באקורדיון בגנים של ילדים ערבים: "הגשים את הביטוי דו-קיום"
דב ירמיה, ממייסדי קיבוץ אילון, הלך לעולמו היום (שבת) והוא בן 101. ירמיה היה ממקימי החברה להגנת הטבע בצפון ובלט בפעילותו בארגוני שלום וזכויות אדם. במהלך שנות חייו הסוערות הוא מילא תפקידים רבים הן במערכת הביטחון והן בארגוני השמאל, ובני משפחתו ציינו כי הוא יישם דו-קיום הלכה למעשה. הוא הותיר אחריו שלושה ילדים, 12 נכדים ו-15 נינים. הלווייתו תתקיים ביום שלישי הקרוב השעה 15:00 באילון.
ירמיה נולד ב-1914 בבית וגן, אזור בגליל התחתון שלימים הפך לחלק מהמושבה יבנאל. בילדותו עברה המשפחה לנהלל, ושם הוא היה אחד מחבריו של משה דיין. כשהיה בן 15 כבר היה חבר בהגנה. ב-1938 היה ירמיה בין מקימי קיבוץ אילון שבגליל המערבי, והיה בין העולים לחניתה. הוא נחשב למוכתר האזור כולו.
במהלך מלחמת העולם השנייה שירת ירמיה בצבא הבריטי ובסיומה חזר לכוחות ההגנה העבריים. כחבר בפלמ"ח ובפלי"ם סייע ירמיה למפעל ההעפלה, ובמלחמת השחרור שימש כמ"פ בצה"ל בקרבות על הגליל המערבי ובמהלך כיבוש נצרת. בתקופה זו התגלו גם דעותיו הברורות בנוגע ליחס לציבור הערבי, כאשר הגיש תלונה והביא להעמדה לדין של קצינים שהיו אחראים להרג שבויים בכפר חולא בלבנון.
הוא השתחרר מהצבא בדרגת סגן אלוף וכמג"ד, ובמשך שנים רבות חזר ונקרא לשירות הצבאי כאיש מילואים. הוא היה מפקד ההגנה המרחבית (הגמ"ר) באזור קריית שמונה בסוף שנות ה-60, והקים את המשמר האזרחי בנהריה ביום שלאחר הטבח במעלות. במסגרת זו גם השתתף בקרב עם מחבלים בנהריה ביוני 1974. במבצע ליטני הוא היה אחראי על הסיוע לאוכלוסייה האזרחית בלבנון. הוא התנדב לתפקיד גם במלחמת לבנון הראשונה אך הודח בעקבות ביקורת פומבית שפרסם על התנהגות הצבא כלפי האוכלוסייה האזרחית בלבנון. לימים פרסם את הדברים בספר "יומן המלחמה שלי".
ירמיה היה בין מקימי החברה להגנת הטבע בצפון ועבד בחברה עד צאתו לגמלאות. במקביל, עוד בשנות ה-50 וה-60 הוא היה פעיל מאוד בארגוני שמאל. הוא סירב לקבל את תפקיד מושל נצרת ופעל נגד המשטר הצבאי בגליל. לימים היה חבר בשלום עכשיו, ואף זכה בפרס אות זכויות האדם של האגודה לזכויות האדם בישראל. ב-86' היה ירמיה חבר במשלחת של ארגוני שמאל מישראל שיצאו לרומניה להיפגש עם נציגי אש"ף, כאשר הדבר עוד היה מנוגד לחוק.
בשנים האחרונות חזר ירמיה להתגורר באילון אחרי שנים שבהן לא התגורר בקיבוץ. עורכי העיתונים הכירו אותו בעיקר בזכות עשרות מכתבים למערכת שנהג לכתוב ובהם חיווה את דעתו על עוולות שונות, בעיקר פוליטיות.
"בשביל בני המשפחה הוא היה סוג של מנהיג, ראש השבט, מבחינה אנושית ומבחינה פוליטית", סיפרה בתו, אביגיל אופיר. "הוא היה איש מאוד מעורב פוליטית. הוא הגשים בחייו הלכה למעשה את מה שמוגדר כיום דו-קיום, ולא רק במילים גבוהות. הוא דיבר ערבית שוטפת, הוא גדל בנהלל ורכש את הערבית בשטח, מהנערים הבדואים שאיתם גדל. הוא היה המוכתר ובזכות השפה שיפר וטווה קשרי ידידות עם הערבים בסביבה".
הבת הוסיפה כי אביה אהב מוזיקה, ושילב את אהבתו לתחום עם מסרים של דו-קיום. "הוא אסף שירי ילדים ערביים, והיה מסתובב ברכבו עם האקורדיון בין יישובים ערביים באזור. הוא נהג להיכנס לגני הילדים ולשיר עם הילדים בערבית. ככה הוא עשה עד גיל 90, כשאמר שהאקורדיון כבר כבד לו. הגננות שמרו איתו אחר כך על קשרים חמים", סיפרה הבת.
לפנייה לכתב/ת 
