רוסיה וארה"ב מתקרבות, אסד וישראל מרוויחים
גורמי מודיעין מערביים מעריכים כי קיום הכינוס שנועד לפתור את המשבר בסוריה עשוי לתרום מבחינת נקודת הראות הישראלית: מעורבות פעילה של המעצמות תגביר את היציבות ותצמצם את סכנת ההידרדרות למלחמה בצפון
מעורבותה הצבאית הנחושה של רוסיה בסוריה לא רק שהצליחה להציל - בינתיים - את משטרו של אסד ואת תומכיו האיראנים וחיזבאללה מתבוסה בשדה הקרב, אלא שבמקביל הצליחה הדיפלומטיה הרוסית לרתום לעגלתה את ארצות הברית באמצעות קח-ותן מדיני ששכנע את ברק אובמה וממשלו, אובדי העצות בסוגיה הסורית, להגמיש את עמדותיהם כדי לאפשר הסדר על פי המתווה הרוסי.
ממשל אובמה ויתר דרמטית על דרישתו לסלק מיד את אסד ומקורביו כתנאי להתנעת תהליך שיבנה משטר חדש בסוריה. הממשל בוושינגטון אומר עכשיו שאם אסד יופל מיד, ישתלטו הג'יהאדיסטים, דאעש וג'בהת א-נוסרה על סוריה. גם רוסיה ויתרה כשאותתה שהיא תהיה מוכנה לוותר על אסד בתוך שנתיים מתחילת התהליך, ובלבד שיהיה שלטון חדש יציב בסוריה שיבטיח שהאינטרסים של הקרמלין לא יינזקו.
זו לא ההבנה היחידה שאליה הגיעו וושינגטון ומוסקבה בהקשר הסורי. יש עוד הבנות אסטרטגיות וטקטיות בין שתי המעצמות, רובן על חשבון הקליינטים המזרח תיכוניים של כל אחת מהן.
אפשר כבר לקבוע שמההתקרבות המשמעותית בין רוסיה של פוטין לארצות הברית של אובמה בשאלת סוריה יש שני נהנים עיקריים. הראשון הוא אסד, שעם משטרו ועדתו העלווית קיבלו עוד כשנתיים של חסינות מהדחה. הנהנית השנייה היא ישראל, שיש לה יחסים קרובים עם האמריקנים ויחסים קורקטיים-עד-טובים עם הרוסים. אלה, אם ננהג בתבונה מדינית ובדיסקרטיות, יאפשרו לנו להשפיע מאחורי הקלעים על ההסדר שיתעצב אצל שכנותינו מצפון - אם וכאשר זה יקרה.
בנוסף לכך, מעורבות פעילה וגוברת של רוסיה וארה"ב במלחמת האזרחים הסורית מגבירה את היציבות באזור ומצמצמת סכנת הידרדרות פתאומית ולא מתוכננת למלחמה בזירה הצפונית בינינו לבין חיזבאללה והקליינטים האחרים של איראן.
נראה שממשל אובמה משתדל למצוא פתרון וגם בקרמלין רוצים לרדת מהעץ הגבוה שעלו עליו בעניין אוקראינה. הסנקציות שהטילו ארה"ב, האיחוד האירופי ובריטניה על רוסיה, וירידת מחירי הנפט בשוק העולמי, פוגעות קשה בכלכלת רוסיה וגרמו לפוטין לנסות לחשב מסלול מחדש.
אבל כאמור, הדחף העיקרי להתקרבות בין המעצמות הוא דווקא המשבר בסוריה. לשתי המעצמות יש אינטרס חזק להביא לסיום מהיר ככל האפשר של מלחמת האזרחים הרצחנית המשתוללת שם כמעט שש שנים. ראשית, מפני שהמלחמה הזאת והשלכותיה הן בין הגורמים העיקריים לחוסר היציבות הגלובלי. כך למשל, העימות האלים המחריף בין סונים לשיעים שכבר עכשיו הופך את עיראק, סוריה, תימן, לוב ומצרים לשדות קרב מדממים ועלול להצית מלחמה בין איראן לסעודיה ובעלות בריתה הסוניות כולל פקיסטן שיש לה נשק גרעיני.
סיבה שנייה להתקרבות בין וושינגטון למוסקבה היא שבשתי הבירות הגיעו למסקנה שלא ניתן לדכא את תופעת דאעש בלי לסיים תחילה את מלחמת האזרחים בסוריה. לשתי המעצמות יש אינטרס להביס את דאעש ולדכא את תופעת האיסלאם הסלפי-ג'יהאדיסטי בכלל. רוסיה חוששת מהשפעה והשתלטות של הג'יהאדיסטים על המחוזות המוסלמיים שלה בקווקז, ארה"ב נחרדת מהאכזריות הברברית ומעשי הטבח הסיטוניים ופשעי המלחמה שמבצעים כל הצדדים הנלחמים בסוריה ובעיראק.
זיכרון השואה ומשבר הפליטים
מרחץ הדמים הסורי, שגבה עד כה את חייהם של יותר מ-300 אלף בני אדם והפך יותר מ-10 מיליון לחסרי בית ופליטים, מעיק על מצפונן של מדינות המערב ובראשן ארה"ב - שזוכרות היטב את הביקורת שנמתחה עליהן כשעמדו מנגד בתקופת השואה. ארה"ב גם חוששת מהשתלטות דאעש על מדינות מוסלמיות בעלות ברית המקורבות למחנה המערבי במזרח התיכון, באפריקה ובאסיה. משבר הפליטים המאיים על היציבות באירופה ועל עתיד היבשת ותרבותה, הוא סיבה נוספת לחששות לשתי המעצמות לרצות לסיים את המשבר הסורי בהקדם.
ויש עוד משהו משותף לרוסיה ולארה"ב: הממסדים הצבאיים בשתי המעצמות העולמיות מודים למעשה שהם אינם מצליחים לנצח סופית את דאעש ולהביס אותו פיזית - ובעיקר הם אינם יודעים למגר אותו תודעתית. בזיכרון האמריקני צרובות המלחמות באפגניסטן ובעיראק, שבהן לא הצליחה למגר את ארגוני הטרור והגרילה האיסלאמיים, ובזיכרון הרוסי צרובים הכישלונות באפגניסטן ובמלחמת צ'צ'ניה הראשונה.
הן הובסו אף על פי שגם ארה"ב וגם רוסיה שלחו לאותן מלחמות כוחות קרקע ניכרים. על אחת כמה וכמה היום, כשרוסיה וארה"ב אינן מוכנות לשלוח כוחות קרקע בכמות משמעותית להילחם במזרח התיכון ובכל מקום אחר על פני הגלובוס שדאעש ואל-קאעידה או שלוחותיהם מתבססים בו. הסדר מדיני ופוליטי לסכסוך הסורי שיושג באמצעות דיפלומטיה עשוי לחלץ את שתי המעצמות מהמבוכה. בעיקר את האמריקנים, שאסטרטגיית הלוחמה האווירית ותמיכה בכוחות מקומיים שאותה נקטו עד כה בסוריה, נחלה כישלון מביך אחרי כישלון. הרוסים והאיראנים הצליחו יותר, מפני שלא נתנו לשיקולים הומניטריים ומשפטיים להפריע להם להפציץ אזרחים. אבל שתי מעצמות-העל עדיין אינן מצליחות להביס את דאעש בשדה הקרב הצבאי והתודעתי.
אולם כדי להתחיל תהליך פוליטי שישים קץ ללחימה ויקים סדר חדש בסוריה המפורקת לגורמים, נחוצים לארה"ב ולרוסיה שיתוף פעולה של כל הצדדים: הן צריכות לשכנע את קואליציית המורדים הנלחמים בשטח, שמאחוריהם עומדות סעודיה והמפרציות, לשבת פנים אל פנים ולהידבר עם נציגי משטר אסד. טורקיה מתנגדת להשתתפות המורדים הכורדים בשיחות, מנגד הרוסים דווקא רוצים את הכורדים (אבל גם רוצים ליד השולחן נציגים של מעין "אופוזיציה לייט" שאסד והאיראנים מסכימים להידבר עמם). ועדיין לא דיברנו על הירדנים, הלבנונים והעיראקים, שלכל אחד יש פטרונים ואינטרסים משלו המתנגשים עם הפטרונים והאינטרסים של האחרים ומונעים מו"מ אפקטיבי.
נקודת המחלוקת העיקרית בין המחנות היריבים והמדינות התומכות בהם היא שאלת עתידו של בשאר אסד ומשטרו. נקודת המחלוקת העיקרית השנייה היא הסירוב ההדדי של חלק מהמורדים ומשטר אסד לשבת אל שולחן אחד.
כך שהסיפור עוד לא חתום וגמור. ייתכן אפילו שהמפגש בז'נבה שאמור היה להתחיל בסוף השבוע יידחה או בכלל לא יתקיים, ואם יתקיים זה יהיה בשיחות קרבה כששליח מזכ"ל האו"ם, דה מיסטורה, מדלג בין המלונות של המשלחות.
מכאן שההסדר עודנו רחוק וסוריה תמשיך כנראה לדמם גם ב-2016 ואולי אף מעבר לכך. אבל ההתקרבות בין המעצמות, שהוועידה המתכנסת היום מבשרת עליה, נותנת שביב של תקווה שתמצא הדרך לסיים בעוד זמן מה את מצעד האיוולת המדמם הזה בסוריה.
לפנייה לכתב/ת 
