"התשובה הרוסית לערס פואטיקה"

"'דור 1.5'" זו ממש טרמינולוגיה סוציולוגית קיימת שמתארת את תופעת ההגירה של הדור שלנו. מדובר בילדים שנולדו כמעט תמיד בברית המועצות, הגיעו ארצה בגיל צעיר וגדלו, התחנכו ועברו חיברות פה".

בשיחות סלון נוהגים לכנות אותם "התשובה הרוסית לערספואטיקה" אבל האמת היא ש"דור 1.5" זו תנועה שקמה כבר ב-2011, והאג'נדה השירית והתרבותית כלל לא היתה הקו המנחה הראשוני שלה. ריף מספרת: "'דור 1.5' הוקמה בכלל אחרי המחאה החברתית מתוך התחושה שאין לקול הרוסי ביטוי במחאה. את הקבוצה העסיקו אז בעיקר בעיות של פנסיה, עובדי קבלן וגיור. עניינים סוציו-אקונומיים כלליים. אני הצטרפתי לקבוצה בשנה האחרונה מתוך מגמה לקדם יותר את הפן התרבותי – כי אני כותבת וזה מה שהכי בלב שלי ורלוונטי מבחינתי.

תמונת סלפי של חברי "דור 1.5" (צילום: אלקס ריף)

"התחלתי לאסוף אמנים רוסים-ישראליים וביקשתי מהם לכתוב על חוויות ההגירה שלהם ועל זיכרונות ילדות שלהם מברית המועצות. הכל התחיל לפני שנה - בדיוק בפברואר הקרוב נחגוג שנה לאירוע הראשון שלנו בבית הקפה 'תמול שלשום' בירושלים. זה עוד לא היה אירוע שירה נטו אלא אירוע יותר פולקלוריסטי-רוסי. הוא כלל שירה בציבור של שירי עם סובייטים ששרנו ותרגמנו לעברית (וחילקנו לקהל דפים עם תרגומים של כל השירים), וודקה וסלט תפוחי אדמה במיונז". זה היה ערב מאוד אינטימי ומרגש.

היה הרבה קהל והיתה תחושה שאנשים מביעים עניין בהתרחשות הזאת. בהמשך עשינו עוד כמה וכמה אירועים, ביניהם אירוע שנקרא: 'פיר - המשתה הרוסי הגדול' (המשמעות המילולית של המילה פיר ברוסית היא משתה, נ"פ) ואפילו הוזמנו להתארח באירוע בצפון. חלק מהאירועים היו באווירת מסיבה והונחו על ידי מלכת דראג רוסיה או כללו מופע דראג, ובאירוע אחר הופיעה להקת הרגאיי הרוסית 'ספוטניק היי-פיי'. במשך כל הזמן הזה חיפשתי את קונספט ערב השירה המדויק, ואני מרגישה שבערב האחרון שערכנו בלבונטין הגעתי לתמהיל הנכון. עכשיו אנחנו מתחילים כבר לבנות אירוע נוסף לכבוד יום האישה הבינלאומי שייערך ב-8 למרץ".

לאירוע האחרון של משוררי "דור 1.5" קראו ה'טוסובקה - שירת הגירה'. "טוסובקה זה ברוסית סוג של ערבוב בין ברנז'ה, זולה וחבר'ה", ריף מסבירה. "זו מילה שגם מטים אותה ומשתמשים בה כפועל במשמעות של לבלות, To Hang Out".

האירוע המדובר נסוב על איזון מחושב של קולות הגירה בשירה, בספווקן וורד (ז'אנר של שירה מדוברת עם השפעות של ראפ ותיאטרון) ובמוזיקה. השתתפו בו אנשי המילה אריק אבר, מאיה זקס ואלקס ריף עצמה שגם קראה שירה וגם שרה ברוסית, המוזיקאי והיוצר שמואל זלצר ששר שירים רוסיים קאנונים (של ויסוצקי למשל) שהוא עצמו תרגם לעברית, והמוזיקאית אלה דניאל שניגנה באקורדיון גרסא ברוסית שהלחינה לשיר "בדומיה" ללאה גולדברג. בין לבין סיפרה סיפורים אישיים שנוגעים להיותה רוסייה. באירוע הפואטי הנ"ל נכחה בין היתר מרינה מקסימיליאן בלומין שבאה לפרגן לחבריה האמנים הישראלים-רוסים, ובאירוע שריף מתכננת לסוף פברואר היא תארח את השחקנית והזמרת אניה בוקשטיין.

רוסי זה הכי

עושה רושם שהעניין הציבורי בתרבות ובזהות הרוסית הולך וגובר בימים אלו. בסילבסטר האחרון היתה מודעות גדולה מאי פעם ל'נובי גוד' - חגיגות השנה האזרחית החדשה המסורתיות של הרוסים, וגם מרינה מקסימיליאן בלומין, למשל, שחררה באחרונה את הסינגל "1990" שעוסק בהוויה שלה כילדה שנולדה ברוסיה אך גדלה בארץ.

כשריף נשאלת כיצד היא מבינה את העיסוק האינטנסיבי הפתאומי הזה ברוסיות, היא אומרת: "כל מי שמובילים את השיח הרוסי אלה אנשים שהיום נמצאים בהגמוניה. כולם עובדים במגזר הציבורי, בעיתונות ובעמותות למיניהן. כל אחד מאיתנו היה צריך לוותר קצת על הסיפור שלו כדי להשתלב בחברה. עכשיו, אחרי שהסתדרנו ואנחנו כבר לא בתוך המאבק האישי להתקבל, אנחנו רוצים שיקבלו אותנו אחרת, מחדש - כמו שאנחנו - בלי להסתיר חלקים מהזהות שלנו. אנחנו רוצים לספר את הסיפור שלנו ממקום אותנטי, מבלי להחביא מאפיינים תרבותיים, מבלי לשקר".

אריק אבר. "כילד מהגר אתה רוצה להיות שייך"

גם אמן המילה המדוברת הרוסי, אריק אבר, מתאר בשיריו ניסיון בלתי פוסק למצוא את מקומו ולהשתלב. "כילד מהגר אתה רוצה להיות שייך וככה יצא שתמיד חיפשתי את מוקדי הכח בסביבה שלי כדי להידמות להם. תחילה למדתי בבית ספר דתי, אחר כך בחטיבה בפסגת זאב בירושלים שבה היו הרבה מזרחים, בהמשך בתיכון היתה חבורה של רוסים במחששה שרציתי להשתייך אליה. הם היו די אאוטסיידרים אבל זה נראה לי אז כמו הדבר הנכון.

"רציתי להיות חלק - אם לא מהחברה הכללית הישראלית אז בקרב הרוסים המגניבים. אבל לא באמת הצלחתי להצטרף אליהם. לא הייתי מספיק רוסי בשבילם. אני חושב שזה בגלל שבגיל שמונה לא ידעתי ממש סלנג רוסי של צעירים. חסרו לי המילים, המחוות והרפרנסים הנכונים בלקסיקון. אחי, שמבוגר ממני בחמש שנים, הוא הרבה יותר רוסי ממני למשל.

"רק בצבא ובחיים אחריו התחברתי לאליטה. ועכשיו אני שואל את עצמי - מי זה הרוסי המשתכנז הזה? הרוסיות זה נושא שכמעט לא התעסקתי בו עד כה ובזכות החיבור ל'דור 1.5' והבמה שנוצרה במיוחד בשביל זה דורבנתי להעמיק בנושא. הכתיבה מנקודת המבט הזאת גם מקרבת אותי למשפחה שלי, שאני די רחוק ממנה. אני הלכתי לקצה השני של הסקאלה - הפכתי לישראלי - והם נשארו רוסים באיזשהו אופן - עם מסורת וגינונים רוסיים וסטנדרטים רוסיים של יופי".

את כל המורכבות, הבלבול וההזרה הזהותיים האלה הוא מביע בשיר חדש ישיר, תיאטרלי ומלא גרוב. וכך הוא כותב: "בגיל שמונה נגזרתי מברית המועצות/ הודבקתי בישראל ומה יכולתי לעשות/ אני ילד רוסי בבית ספר דתי/ מי אני מי אני מי אני./ בחטיבה הבטתי היטב סביבי/ הבנתי שבארץ הכי טוב מזרחי/ אבל אייל גולן, ג'ל בשיער,/ נעלי פלטפורמה – שום דבר לא עזר/ תמיד נשארתי זר מזן מוזר./ בתיכון ניסיתי לחזור לשורשים/ סיגריות גלמור וקללות של רוסים./ אבל לא הצלחתי להתקבל להמון/ כבר חסרו לי יותר מדיי מילים בלקסיקון./ בצבא קלטתי מי-מו-מה/ דרך מיטות בנות האליטה התברגתי לחברה/ שניים לאה גולדברג, אלתרמן ועוז/ לא תמצא אשכנזי ממני במחוז/ וכך נחתי אני על זרי הדפנה/ חשבתי שמצאתי מי אני מה/ ואז מישהי פתאום לפתע פלטה:/ 'אתה רוסי משתכנז בלי ארץ מוצא!'/ מי אני מי אני תגידו לי מי אני מה..."

"מי שנולד במושב יודע שהוא מושבניק", מצהיר בהתרסה אבר. "מי שנולד בקריית גת גם יכול למקם את עצמו בהתאם בחברה, אבל בתור עולה מרוסיה אתה נזרק לאיפשהו מקרי בארץ ויאללה תסתדר. תתאים את עצמך". כשאני מנסה לברר איך הקהל מגיב לסיפורים הכל כך אישיים האלה הוא עונה מיד בשביעות רצון: "הם עפים על זה! בהתחלה התגובה החיובית של הקהל הפתיעה אותי ממש. מה פתאום זה מעניין אתכם? זה הסיפור שלי, הוא לא קשור אליכם. אבל מסתבר שהוא כן קשור. אולי בגלל שכולנו כאן בארץ נמצאים בשלבים שונים של הגירה. העובדה שקהל שהוא לא רק רוסי-ישראלי מתחבר לשירה הזאת, גורם לי לרצות לחקור עוד את ההיסטוריה הפרטית שלי, ואני כבר מצפה בכיליון עיניים לערב המשוררים האתיופים".

גם ריף מעידה על עצמה ששעשתה את המסלול המלא להתקבלות לחברה הישראלית. היא הצטיינה בלימודים תוך כדי

שהתנדבה במד"א והיתה פעילה במועצת התלמידים. בהמשך עשתה שנת שירות בשכונת מצוקה בירושלים, התגייסה לצה"ל וניגשה למסלול של קצונה כי הרגישה שהיא "חייבת להיות כמו כולם" למרות ש"סבלה בטירוף בצבא". בהמשך עשתה תואר ראשון ושני במדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית והתחילה לעבוד בתפקיד ניהולי בכיר בשירות המדינה. היא נזכרת: "בגיל מאוד צעיר הבנתי שלהיות רוסיה זה נלעג ורע. החלטתי שאני לא רוסיה ופעלתי באופן אקטיבי כדי לטשטש את הרוסיות שלי כבר כילדה בת חמש-שש.

"לא הסכמתי להכיר את התרבות הרוסית ולא רציתי מבטא רוסי. לפני ארבע שנים קלטתי פתאום שאני במסלול הלא נכון בחיים. הייתי בדרך להגשים את כל תיקוותיי כביכול אבל היה לי רע כי זו לא באמת היתה אני. הייתי משועבדת לאידאל ההשתלבות. אז הבנתי שאני רוצה לכתוב. החלטתי ללכת ללמוד ב'סם שפיגל' ודרך הכתיבה עניין ההגירה פתאום צף ועלה לפני השטח. זה מה שדחף אותי לחפש מקום שבו אוכל לקרוא את השירים שלי וגם לתת לאמנים אחרים במה סביב הנושא הזה.

"המטרה שלי היא לאסוף עוד ועוד משוררים רוסיים-ישראליים ולפתוח צוהר לחוויות העמוקות ולכאבים שלהם כעולים. חשוב לי להראות שיש כאן תופעה חברתית, סיפור גדול של עלייה שקולה לא נשמע, שמורכב מפסיפס של הרבה סיפורים של אנשים שעד עכשיו היו מושתקים ושקופים בחברה. אני לא חושבת שצריך לעסוק בזהות הרוסית בכל רגע נתון, אבל עכשיו זה בוער בנו ובתקווה בהמשך לא נתבייש ברוסיות יותר - והיא תהיה חלק אינטגרלי מחיינו".

ובאמת ריף לא מתביישת להקריא את השירים הכי קשים שלה בצורה פומבית,

 אבל את ההורים והמשפחה שלה היא לא מזמינה לאירועים. זה לא פלא שכך, שכן שיריה עוסקים בנושאים טעונים מאוד. שיר אחד שלה מדבר על כך שאת אביה, עובד הקבלן השקוף, העבירו לבניין אחר אחרי 18 שנה. עקרו אותו מהמקום היחיד שבו הוא חש חשוב ומשמעותי והרגיש בנוח ובטוח בעברית שלו. שיר אחר שלה מדבר על החיים של אמא שלה כעובדת ניקיון אותה היא משווה לזונה, וטוענת שזנות היא עבודה עדיפה. וכך היא כותבת: "אמא שלי סיפרה לי/ שכשעלינו לארץ/ והמצב הכלכלי היה קשה/ היא מכרה את גופה לגברים. / כלומר, אמא שלי לא עבדה בניקיון/ אמא שלי היתה זונה.../ נדהמתי/ לא מעצם המכירה/ כי אם נפש אפשר, אז גם גוף/ אלא מהדרישה/ לשכר הוגן/ ממי שדופק אותה בתחת...". על הוריה ריף אומרת: "הם עדיין חיים במציאות שאני מתארת בשירים. ההורים שלי ייצאו לפנסיה בלי פנסיה והם ויתרו על החיים שלהם כדי שלי תהיה האפשרות להצליח. לעומתה אנחנו, הדור הצעיר, כבר לא מוכנים לקבל את כור ההיתוך כפי שהיה פה בעבר. לא ממקום של 'אכלו לי שתו לי' ורחמים עצמיים אלא ממקום מעצים, מתוך רצון לשתף ולהיחשף לתרבות חדשה".