"אמי לא שחקנית, אבל יותר חשובה לעולם"
השחקן האירי דואנל גליסון פרץ השנה עם תפקידים ב"אקס-מכינה", "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר", "האיש שנולד מחדש" וגם בדרמה הרומנטית "ברוקלין". בראיון הוא מספר כי למרות שקיבל השראה רבה מאביו השחקן, אמו העובדת הסוציאלית השפיעה אף יותר: "למדתי ממנה איך להיות בן אדם"
עד לא מזמן, מעטים היו האנשים שזיהו את דואנל גליסון ואף פחות כאלה שהצליחו לבטא את שמו. אבל נראה שהשנה כבר אף אחד לא יכול לחמוק מהשחקן האירי בן ה-32 בעל שיער האש והמראה הנערי. כבר כמה שנים נדמה שגליסון עומד בפתחה של פריצת דרך, וזו הגיעה השנה עם תפקידים משמעותיים במותחן המדע הבדיוני "אקס-מכינה", בשובר הקופות האולטימטיבי "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר", ובדרמת ההישרדות המועמדת לאוסקר של אלחנדרו גונסאלס אינייריטו "האיש שנולד מחדש". עכשיו הוא משלים רצף נהדר עם הופעה ב"ברוקלין" - דרמה רומנטית שגם היא מועמדת לפסלון.
"ברוקלין" ,על פי ספרו המצליח של קולם טויבין, עובד לקולנוע על ידי הסופר ניק הורנבי ("אודות הילד") והבמאי ג'ון קרולי ("בלש אמיתי"). עלילת הסרט מתרחשת ב 1952, כשאייליש לייסי (סירשה רונאן), צעירה מעיירת חוף קטנה באירלנד, מהגרת, למורת רוחה, לברוקלין. חייה החדשים כוללים עבודה בחנות כולבו גדולה, וסיפור אהבה עם בחור אמריקאי ממוצא איטלקי (אמורי כהן). כשהעבר שלה קורה לה לחזור לביקור בביתה, היא חייבת לבחור בין שתי מדינות ושתי אהבות. גליסון מגלם את ג'ים פארל, אירי צעיר, בעל פאב ואולי מושא אהבתה של הגיבורה.
"היה נפלא לגלם דמות שמדברת במבטא אירי", צוחק גליסון בראיון איתו שמתקיים בלונדון. "אנשים בטח חושבים שהיה לי הרבה יותר קל מאשר לגלם מישהו בעל מבטא אמריקני או בריטי, אבל האמת היא שזה היה יותר קשה. המבטא של הדמות ששיחקתי הוא שונה מהמבטא האישי שלי. היו כאן כל כך הרבה דקויות והרבה מקום לאי דיוקים. הצופים האירים, כמו גם המשפחה שלי, לעולם לא היו סולחים לי על זה".
גליסון מספר שהיה לו כיף גדול לצלם באירלנד. עם החופים והנופים הכל כך מוכרים ואהובים עליו ולצד חבורה שלמה של שחקנים מבית. "קודם כל, לא הייתי היחיד שאנשים מבחוץ לא יודעים איך לקרוא לו. גם סירשה, שאמנם בילתה שנים רבות באמריקה, היא אירית עם שם בלתי אפשרי", הוא מתלוצץ.
כן, הוא עדיין קורא לדבלין בית ואין לו שום כוונה, לפחות בתקופה הקרובה, להעתיק את מקום מגוריו למקום עם הרבה יותר שמש - לוס אנג'לס, למשל. "אני מאוד קרוב למשפחה שלי ולא בא לי במיוחד להתרחק מהם", הוא אומר. דוגמא אישית לאיך אפשר להצליח ולהישאר באירלנד קיבל גליסון מאבא שלו, השחקן הוותיק והמוערך ברנדן גליסון ("לב אמיץ", "בלב הים", "סופרג'סטיות").
גליסון לא מנסה להתחמק מהיחוס המשפחתי, נהפוך הוא. "אף פעם לא הרגשתי מאוים מזה. אני מאוד גאה באבי ובעבודה שלו, אז אני מאושר כשאנשים מקשרים ביננו", הוא אומר, "אני מרגיש בר מזל. גם העצות שקיבלתי מאבא לאורך הדרך עזרו לי לא מעט. בהתחלה הוא אמר לי שאם אנשים לא נותנים לי עבודה אז חשוב להמשיך ולהיות קריאייטיבי, ליצור לעצמי את העבודה שלי. למצוא קבוצת חברים ולעשות משהו ביחד, לא לחכות שהטלפון יצלצל".
אולם גליסון האב אינו הגיבור היחיד בחייו של הבן. "אנשים תמיד שואלים אותי על אבא שלי, ואני מבין את זה, כי הוא שחקן יוצא מן הכלל וזה מה שהעולם רואה, זה נמצא בחוץ. אבל אמא שלי היא לא פחות מרשימה וחשובה לעולם. היא פשוט לא שחקנית. היא היתה עובדת רווחה שנים רבות ועשתה המון דברים טובים למען הקהילה ובנוסף גידלה ארבעה בנים וחינכה אותם על המוטו של לתת דוגמא טובה. אז הרבה ממה שלקחתי איתי לדרך, בא ממנה. כל מה שקשור בלהיות בן אדם".
גליסון הילד דווקא לא חלם על להיות שחקן. הוא היה מאותם הילדים שכל יום התחשק להם לעשות משהו אחר. יום אחד וטרינר, יום שני ארכיטקט. למשחק הגיע אחר כך. "אני זוכר שראיתי פעם את אבא בתיאטרון, ואחרי ההצגה כולם עזבו והוא הביא אותי לחדר ההלבשה שלו, הראה לי את המייק-אפ שלו ואפילו איפר אותי כאילו קיבלתי אגרוף בעין. כשחזרתי הביתה עבדתי על אמא שלי שלא האמינה לי לדקה, אבל היה משהו באיך זה עובד מאחורי הקלעים שריתק אותי. עם כל זה, רק כשהייתי בן 17 החלטתי ללמוד בימוי וכתיבה וזה מה הוביל אותי למשחק".
זו היתה שנה המאוד עסוקה בשבילך.
"כן, למזלי, נטל העבודה הגדול ביותר עלי היה ב'אקס מכינה'. בשאר הסרטים יש שחקנים עם שמות יותר גדולים ממני שנושאים בנטל. גם בקידום יחסי הציבור, גם בנוגע להצלחה של הסרט. אז, אני מנסה להשאיר את הראש שלי למטה. אבל, כן, זה היה נהדר, שנה נהדרת. באמצע גם עשיתי מחזה עם אח שלי ואבא שלי בתיאטרון, שזה היה מן חלום עבורי, ובטח העבודה הטובה ביותר שאעשה לעולם. אז כן, שנה שאני גאה בכל פרויקט ופרויקט שעשיתי במהלכה, שזה דבר נדיר מאוד. החוויה, התוצאה. לראות את הסרטים על המסך ולהתגאות בהם. אלה הם רגעים נהדרים".
הסרטים הם בעלי אופי מאוד שונה. איך זה עובד עבורך?
"גם הדמויות שאני מגלם הן דמויות שונות בהרבה מצבים שונים, דבר שמאוד משמח אותי. זה החלום. מה שתמיד רציתי זו קריירה שאני מצליח לעבוד בה. אחר כך הייתי שמח לעשות דברים שונים כל פעם, ואחר כך כבר מדברים בסטנדרטים של אנשים שאתה עובד איתם. שלושת הסרטים האחרונים הם דוגמא של לעבוד עם האנשים הכי טובים בתחומם, לעשות תפקידים שונים ולהיות חלק מסרטים גדולים. זה כל כך מגניב, הייתי רוצה שגם השנים הבאות תהיינה כאלה".
גליסון נהנה לשתף בחווית הצילומים של הסרט שהצית את דמיונם של כל כך הרבה מעריצי קולנוע בעולם. כילד ומתבגר הוא לא היה מהמעריצים המושבעים של העולם אותו ברא ג'ורג' לוקאס. "נולדתי אחרי הטרילוגיה הראשונה, כך שפיספסתי את הגל ההיסטרי. הפריקוולים לא עשו לי את זה. עכשיו, אני מכור. היתה חוויה כל כך מדהימה לעבוד על הסרט הזה. לדעת שאתה חלק מעולם שנותן השראה לכל כך הרבה אנשים. ועשו אפילו בובה המבוססת על הדמות שלי. גדול, לא?".
הוא מספר שלא ראה את הסרט עד לפרמיירה העולמית שלו ולא היה בטוח כמה, אם בכלל, הדמות של גנרל הוקס מופיעה על המסך. ההפתעה היתה נהדרת. "לא הייתי בטוח במה אני הולך לראות ולא היה לי כל כך אכפת. לא שינה לי אם אופיע על המסך לשניה בלבד כל עוד אני לוקח חלק בפרויקט הזה".
אבל, עם כל הכבוד ל"מלחמת הכוכבים", ויש הרבה, הסרט עליו מדבר גליסון בעיניים נוצצות הוא "האיש שנולד מחדש". "לא היה סרט כזה ואני גם לא בטוח שיהיה", הוא מתלהב, "נכון שהסרט חזר למקורות, לקולנוע של פעם, אבל אסור לשכוח שהוא הביא איתו המון דברים חדשים שלא נראו בינתיים על המסך. אז השילוב של השניים, יחד עם החזון של אלחנדרו והמשחק של ליאונרדו דיקפריו וטום הארדי, אין דברים כאלה".
אתה יכול להרחיב קצת על חווית המשחק מול דיקפריו והארדי?
"הם שני יצורים לגמרי שונים. יש בטום הארדי אינטנסיביות מדהימה שמרגישים אותה אפילו אם רק עומדים לידו. הוא מחשמל, מצחיק, מאוד ממוקד. ליאו נראה יותר זן, יותר נינוח, יותר מסוגר. אבל כשצועקים אקשן שניהם אותו דבר - הרגל לוחצת על דוושת הגז, אינטנסיביות הכי גבוהה שיש, וטעם נהדר למשחק. זה היה פשוט תענוג לעבוד איתם. ואלחנדרו היה מאוד טוב בלנתב את העוצמות של כולם, את תהליכי העבודה השונים של כל אחד ואחד".
ידעת לאיזה סוג של פרוייקט אתה נכנס?
"אלחנדרו אמר לנו שזה הולך להיות קשה ומעניש. אבל למרות המילים, שום דבר לא יכול היה להכין אותנו לזה שהיינו צריכים לקום בארבע בבוקר בקור מקפיא ולנדוד לאיזה חור שמעט מאוד אנשים היו בו קודם לכן. הם חיפשו מקומות בהם רגל אדם בקושי דרכה, ואז ניסו לברר כמה מאיתנו באמת הם יכולים לקחת לשם. זה היה שונה אפילו ממה שחשבתי שזה יהיה. אז כן, הצילומים היו מאוד אינטנסיביים. לפי הסרט אפשר ישר לראות שהצילומים היו בכוח מלא. אז זה היה מאוד מאוד קשה אבל שווה כל רגע, תודה לאל, אחרת הייתי ממש כועס".
