בלי לחכות לסוף: לא לפחד לדבר על המוות

בשיתוף צבר רפואה

שיחות בין בני משפחה על המוות הקרוב, נערכות לרוב כשאדם קרוב אלינו נמצא במצב סופני. הגישה כיום בעולם היא שכדאי לדבר על זה הרבה קודם, כשבריאים, כדי שבבוא העת נדע להתכונן לקראתו בצורה הטובה ביותר.

קיראו עוד בערוץ אשפוז בבית

צפו בדיון באולפן עם ד"ר רוני צבר בנושא:

האמת היחידה המוחלטת שיום אחד נמות, וסביר להניח שזה לא יהיה ממוות פתאומי. הידיעה הזו מאפשרת לנו מתנה – להגיד לקרובינו איך נרצה לסיים את חיינו, ובכך נחסוך מהם את העול הגדול ברגע האמת. הרצון שלנו יהיה ברור ויאפשר להם קבלת החלטות פשוטה יותר. יאפשר לנו להגיד מה אנחנו רוצים.

באנגליה ובארה"ב, לדוגמה, יש עמותות שמקדמות בדיוק את הנושא הזה. הן עוסקות בהעלאת המודעות לצורך לדבר על המוות, לספר למקורבים לי כיצד הייתי רוצה לסיים את חיי וכדומה, והן מנחות את הציבור כיצד להתגבר על המחסום בשיחה כזו ולעשות זאת בדרך "ידידותית".

איך מנהלים שיחה כזו?

הצוואה שלנו לדרך בה נרצה לסיים את חיינו צריכה להיות חלק מרשימת המטלות אותן כבר למדנו לעשות – אנחנו יודעים כבר להכין צוואת רכוש, לעשות ביטוח חיים ולחתום על כרטיס אד"י. נותר לנו ללמוד לערוך את השיחה שמתמקדת בנו. במה שנכון לנו ברגע שיגיע יום אחד, וחיינו עומדים להסתיים.

כל אחד ימצא את הדרך המתאימה לו. זה יכול להיעשות בשיחה אחת או במספר שיחות. במהלך ארוחת ערב או בפגישה ייעודית לכך. עם אדם אחד קרוב או יותר, או בדרך אחרת. למעשה, אין באמת חוקים אך הדבר החשוב הוא שהדברים ייאמרו, מעין צוואה שבעל פה, ויונחו בצד. 

בכל מקרה חשוב, לתת ייפוי כוח משולב לפי חוק זכויות החולה וחוק החולה הנוטה למות, שמאפשרים התייחסות לבקשות כאל מסמך משפטי.

לאתר של צבר רפואה