מותר לי לברוח כי גם אתה ברחת. ניצחת
תמיד הבהרת לי שאתה לא אוהב, שאתה לא רוצה. עשית את זה במיומנות רבה, ועכשיו זה הרגע שבו אני משלימה, משחררת. הרגע שבו אני סולחת וממשיכה לאהוב מרחוק
בעוד כמה דקות יפציע הבוקר ולא עצמתי עין. כואב לי. אני מרגישה שאין לי אוויר, ושכל גרמי השמיים התאחדו יחד במטרה לעצור את העולם. הזריחות כבר לא לבנות, השקיעות לא סגולות, הים לא כחול והשמים נפלו. כאקט של בריחה מהמציאות הזו, מצאתי את עצמי כותבת בימים האחרונים תזכירים דיגיטליים או ציטוטים משירים על כף היד עם פיילוט אדום מדמם או כחול כמעט כמו העיניים שלך, פתקים כאלו שמזינים לרגשות שלי אליך את פעימות הלב האחרונות.
עוד בנושא:
איך הוא יכול לאהוב אותי? מה לא בסדר אצלו?
שנינו יודעים שהרגשות האלה אינם הדדיים, ועל כן נידונו למוות בייסורים. הרגשות האלו נולדו באחד מהלילות המשותפים שלנו, אי שם בשלהי אוגוסט. והנה, כבר חלף לו הקיץ, חלף גם הסתיו ובקרוב יחלוף גם החורף. נותר לי רק לקוות שלקראת האביב תהיה כבר פחות אינטגרלי בחיי, בתקווה שכבר לא תהיה בכלל.
וניסיתי. ניסיתי בכל הכוח למנוע מהלב הקפוא שלי להיקשר. כל הרגשות האלו רק מורידים לי את העיניים מהמטרה. הצבתי חומות ומגננות, וסיפרתי לעצמי שקרים שאני לא אוהבת, שאי אפשר לאהוב אותך. אתה יודע, אני כותבת לך את זה בשעה שאתה ישן לצידי, וקול טיפות הגשם החרישי מנקר על זגוגית החלון. אני מקשיבה לנשימות שלך כשהן יוצרות מנגינה ולחן - מהיפים ששמעתי אי פעם, ואתה רגוע, שקט, שליו וכל כך יפה.
תמיד הייתה לך את היכולת המדהימה להשתיק את הרעש של העולם החיצון. ובשקט הזה נכנסת לי ללב כשהתחננתי שלא תעשה את זה. אבל אף פעם לא באמת הקשבת לי. תמיד שאלת את אותן שאלות כל פעם מחדש, כאילו משהו בי עורר בך חוסר אמון. בדיוק הסתובבת, חיבקת אותי וקטעת לי את הכתיבה לכמה רגעים.
אני מביטה על הקעקוע שלך, מעבירה את היד על הגלים שחרוטים לך על השריר ומתפרצים בדיוק כמוך. אני מתבוננת בעוגן הדיו הזה, שמסמל את מה שרציתי שתהווה בשבילי על השמש ועל שעון החול, זה שאפיין אותך ונעצר בהווה. אני תוהה האם זו הפעם האחרונה שאני מתבוננת בך כך, האם יש לי עוד מה לומר לך. ואכן, יש לי מה לומר, והרבה. בא לי לצעוק לשמים אז אני שותקת. ואני כותבת לך.
במקום לצעוק אני שותקת וכותבת(קרדיט: Shutterstock)
איך יכולת לוותר על כל מה שהיה פה. ואולי לא היה, והכל בעיני רוחי. הרי אתה אף פעם לא היית. אמרת לי להתאזר בסבלנות ושזה יגיע, אמרת לי עוד הרבה דברים יפים בין כל השקרים. והגדול מביניהם – זה אתה. הנוכחות המזויפת שלך, המאולצת, שלפעמים מתאמצת ולרוב אדישה. נכנסת ויצאת בטריקת דלת, כזו שהפילה את כל החומות, ובכלל "חומות" זו מילה שאהבת להשתמש בה. אמרת שהצבת כאלו סביבך כי נחלת אכזבות. גם "תקופות" היה שגור לך בלקסיקון, וכל הציטוטים על איך להיפטר מבחורה בעשרה ימים. ואילו אני באתי והבאתי לך מבלי שתציע, פשוט הנחתי הכל בחבילה יפה ועטופה בסרט. הבאתי את כל מה שחשבתי שחיפשת.
הנה דמעה סוררת עזבה את חברותיה והיא מלטפת לי את הלחי, זולגת ומגיעה לקו הסיום, מתיישבת על שפתיי והיא מלוחה ודלוחה ומרה. קשה לי להשלים עם העובדה שאני פה, שוכבת לידך ואתה מרגיש לי כל כך רחוק. אני מתגעגעת גם כשאני איתך. אבל אני לא בוכה בגלל הגעגוע, או בגלל ריח הבושם הזול שנידף מנשים זרות שמבלות פה ביתר הימים בשבוע. אני לא בוכה כי זו הפעם האחרונה שלנו יחד, אני בוכה כי אני מפחדת. אחרי שנתתי אמון במישהו זר, בך, וכמה אומץ הייתי צריכה כדי להגיש לך את הדבר הכי יקר שיש לי, ולתת לך את האפשרות לשבור לי את הלב פעם אחר פעם. אני בוכה שוב כשהבטחתי לעצמי לא לבכות יותר, ובעיקר עבור אותם הרגעים שבהם האמנתי שלא תפגע בי יותר.
עשיתי הכל כדי שלא תצליח להיכנס ללב שלי ונכשלתי(צילום: Shutterstock)
כבר הפציע הבוקר ואני גונבת עוד כמה דקות לידך, לפני שאקום ואצא לסלון להתלבש בשקט, שלא תתעורר, כדי שאוכל לברוח כל עוד אתה ישן. כדי להימנע מפרידה שלא אוכל להכיל, אני בורחת, כמו שברחת לי בפעם הקודמת שנפגשנו, באותו לילה ארור. אני קמה ועומדת מחוץ לחדר ומביטה סביבי. הכל נראה לי זר, ובעיקר אתה. אני כבר לא מכירה אותך אחרי הלילה ההוא, בו התדפקתי על דלתך לעוד מפגש קסום. אני זוכרת במעורפל שהתעוררתי כי לא הרגשתי טוב, ולבקשתי לקחת אותי למיון והשארת אותי שם עם אפס חמלה, אכפתיות או דאגה.
החיבוק הקר שנתת לי שכמו קרח יבש צרב את עורי. איך סובבת את הגב ונעלמת, איך השארת אותי לעבור בין מחלקות ובניינים, בין בדיקות ורופאים, להתעלף בדרך, להתעורר ולגלות שאני לבד. את כל זה אני זוכרת היטב, לא במעורפל. ניסיתי לשכוח באמת, אבל זה חזק ממני. זה היה הרגע שהבנתי. אז מותר לי לברוח כי גם אתה ברחת. כי השארת אותי במיון דקות לפני שהשמש זרחה, ואני משאירה אותך ישן ורגוע בממלכה שלך. ניצחת. השפלת אותי כמו שרצית.
אני יוצאת עכשיו מדירתך בפעם האחרונה ואני חצי מחייכת. אני מבינה שהתבגרתי במהלך הקשר הזה, וסלחתי לך, לקחתי אחריות. תמיד הבהרת לי שאתה לא אוהב, שאתה לא רוצה. עשית את זה במיומנות רבה, ועכשיו זה הרגע שבו אני משלימה, משחררת. הרגע שבו אני סולחת וממשיכה לאהוב מרחוק. תודה שעזרת לי להתבגר, תודה שלימדת אותי לאהוב. תודה ששלחת אותי לעולם הגדול עם לב שבור. הקארמה הגיעה לביקור ובעטה לי בפרצוף על כל הפעמים שעשיתי זאת לאחרים. אתה הנקמה שלהם, אז תודה בשמם.
הדרך הביתה אינסופית. יצאתי ממך לפני כמה רגעים ואני כבר מתגעגעת, כאילו עברו חיים שלמים. אני עדיין אוהבת כשאין הרבה מה לאהוב. בין הרמזורים ומיליוני האנשים שממשיכים בשגרת חייהם, בין הפקקים והמכוניות הסואנות, אני עוצרת ובוהה באספלט השחור.
ברחתי ממך, ממני. ברחתי כדי להציל את עצמי כי אני רוצה יותר ואתה רוצה פחות. אז תן לי לשכוח. שנה חדשה בפתח והיא תהיה נטולת כל זיכרון ממך. תן לי בשנה החדשה לא לכאוב על החלל שהשארת ולא להיזכר באותן המילים שנזרקו לאוויר. יש לי לב לאחות מחדש. לך זה היה סטוץ חולף, לי זה היה קצת יותר. האהבה שלי אליך הפכה אותנו שוב לשני זרים, והיום בבוקר אתה רק עוד מישהו שפעם הכרתי. וכעת, כשהכל כבר נאמר, סוף סוף מותר לי למצוא אהבה אמיתית, כזו שלא משאירה מאחוריה חיים שלמים ושביל של תקוות.
לפנייה לכתב/ת 
היום הראשון של חיי החדשים, בלעדיך
קרדיט: Shutterstock
מומלצים
