עינת יקיר: המחיצה הזאת היא מחזה

"המחיצה" הוא מחזה לא שגרתי ובעיקר לא צפוי. הוא נפתח בקצב חצי חולמני, אבל פתאום, מהתמונה השנייה הוא מקבל תפנית, למעשה, מקבל תפנית שמורכבת מלא מעט תתי תפניות, או במילים אחרות - גרזן של רגש נוחת על ראש הקורא, ובעיקר חושף עולם טרגי, שבור, של שני זוגות שתאונה מצערת אחת הדביקה אותם ביחד, ולמרות שהם מנסים להשתחרר זה מזה, הדבק תמיד חזק יותר. כמו כן, מרוב שהתאונה הגדירה את חייהם מחדש, ולמעשה כוננה אותם, הם לא יודעים איך להתנהל בלעדיה, איך לצאת אל הקונפרמיות השפויה שם בחוץ. כל נסיון נידון לכישלון.

"התשוקה לכתוב מחזה היתה אצלי תמיד, כמו הפרוזה, אם לא יותר מהפרוזה. למעשה, גם בפרוזה שלי נגעתי לא מעט בתיאטרון בצורות שונות," אומרת יקיר. ב"מרכז בעלי מלאכה" יש קטע שלם שבו הגיבור נקלע להפקה גרועה של "הדוד וניה" בתיאטרון גבעתיים (שלא ביקרתי בו מעולם, דרך אגב), וזה היה הרגע שבו הכתיבה הפכה לאושר. הניסיון להבין כתיבה דרך קולות שונים, מובחנים, שגם נשמעים וגם זזים ופועלים, הוא דבר שמרתק אותי, שתמיד ריתק אותי".

בסדרת "המעבדה" כבר ראה אור "הנערות ההולכות בשנתן" של רונית מטלון, וכפי שיקיר מגדירה זאת, מדובר בסדרה יוצאת דופן, ניסיונית, שבעצם נותנת ליוצרים מקום להתנסות, לבדוק את מצבי הקצה של הכתיבה שלהם.

כך או כך, כשיקיר כתבה את המחזה היא לרגע לא שיערה את שיתרחש. "התכוונתי להוציא את המחזה כספר כי האמנתי שאלה החיים היחידים שיהיו לו ורציתי להעניק לו את החיים האלה, ובסוף קרה שהוא קיבל גם את החיים שלא העזתי לבקש בעבורו". מתברר כי עודד קוטלר קרא את המחזה בשלב ראשוני, התאהב בו, וחיבר בינו לבין הבמאי מיקי גורביץ' ותיאטרון חאן. "באופן אישי, אני אדם שקורא מחזות, שמתעניין במחזות גם בצורתם הכתובה כספר, ואני ממש לא רואה בזה צורה פחותה-ספרותית מפרוזה".

יקיר, ילידת 1977, כתבה את הרומנים "עסקי תיווך", "מרכז בעלי מלאכה" ו"ימי חול" שזכו לשבחי המבקרים, ואף העניקו לה את פרס ראש הממשלה לספרות, וכן את ספר הילדים "כמוני - כמוך". היא מתגוררת ברמת גן, עם בעלה ושני ילדיה, בעבר התפרנסה מביקורות בעיתונות, וכיום, מלבד כתיבתה, מעבירה סדנאות כתיבה, מתרגמת ועורכת.

המחזה של עינת יקיר

בפרוזה שלך יש תמיד צד פואטי מאוד חזק, דומה שהאיך חשוב לפחות כמו המה, אם לא יותר. אולי הרגשת בכתיבת המחזה צורך להשיל את האיך הזה, לדבר בשפה פשוטה, דרמטית ומדויקת?

"אף פעם לא הבנתי את ההפרדה שעושים מבקרים וקוראים בין האיך למה. האיך הוא המה. אלה לא קווים מקבילים - זה אותו דבר. ובשבילי לספר סיפור זה להיות ערה גם למומנט המוזיקלי שהוא מעורר, ולמרחבים שהוא פוער. אני לא חושבת שב'המחיצה' יש שפה פשוטה ומדויקת, זו שפה שנדה במעגלי-ספירלה, יש לה מוזיקליות פרוזאית-לכאורה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, האנשים נדים במעגלים, מעגלי מחשבה-דיבור.

"העניין הוא למצוא את המוזיקה של הדרמה שאני כותבת, לקח לי זמן למצוא אותה. במשך שנים היה לי ניסיון לכתוב מחזה שכל הזמן נשמע לי מבחינה מוזיקלית כתרגום רע של איזה קלאסיקה שייקספירית, ולכן לא יכולתי להמשיך לכתוב. לקח זמן למצוא את הדיבור של הדמויות שהוא ההתנגנות שלהם, אבל זה ממש לא הדיבור הפרוזאי-ריאליסטי. יש כאן מעגל לירי-סגור, יש כאן התחזות של ריאליזם".

פעם אמרת שאת מתחילה לכתוב ספר, בעצם לחשוב על ספר - מתוך מילה או צירוף מילים, לא מתוך סיפור שמתרקם, ומה במקרה של המחזה?

"אם בפרוזה יש מבחינתי רק הדיבור, המוזיקה של הדיבור של המספר, של הקול המספר, במחזה אני רואה גם תמונה, פתאום עולה אימג' ומציף אותי ואני מנסה להבין אותו, מנסה לפענח אותו. נקודת הפתיחה של 'המחיצה' היתה תמונה שראיתי לנגד עיני של גבר ואישה שמצויים משני עבריו של קיר, זה הדבר שהייתי צריכה לפענח - איך הדבר הזה קורה? מה ההתרחשות שמובילה לזה? אבל עד שלא נמצא לגבר ולאישה, לנוח ולאילנה, הדיבור שלהם, לא יכולתי לכתוב, והדיבור קשור כאמור במוזיקליות שהם מייצרים, שתמיד יש בה הזרה לעומת החיים, ואני מתעניינת בהזרה הזו, שטובעה בעצם המדיום - כי לעמוד על במה זה לא דבר "טבעי", אז מאיפה נובעת הציפייה שהדיבור יהיה "טבעי". יש כאן אשליה של מציאות, שגולשת גם אל האימג' - וזה היה לי החדש".

ולמרות הכל הוא נגמר אופטימי? הביחד, האחיזה אחד בשני, זה מה שגורם לנו להתגבר על הנורא מכל?

"אני לא קוראת את המצב בסיום המחזה כמצב אופטימי, אני קוראת אותו כ'אפשרות האפשרית' היחידה אולי במצב כזה שבו הטראומה נוכחת כחור פעור באמצע החדר, והופכת למחיצה, ומוסרת בסוף, ויש ישיבה משותפת סביב הפצע, זו דווקא לא אחיזה אחד בשני - להפך: זה המקום שבו אדם יכול להרפות סופסוף מהשני כי הוא מוכן להכיר בפצע המשותף ולא רק בפצע של עצמו. זה לא יכול להיות אופטימי כי יש פצע. יש ילדה שנדרסה. יש תאונה שאחד גרם לה ואחד נגרע ממנה, אבל ההכרה בטראומה, בסבל המשותף, באסון שנגרם, היא שמאפשרת לשבת יחד, לא בהכחשה כמו בתחילת המחזה וגם בלי מחיצות בהמשך. זו אולי נחמת שוטים, אבל זו הנחמה היחידה שאני יכולה לראות".

מה ב"המחיצה" לא יכול היה להיתפר על פי מידות הפרוזה?

"הכל. הוא לא נכתב כפרוזה. הדבר שמעניין אותי בפרוזה, כל פעם בצורה אחרת, הוא חיי הנפש של הגיבור. הדבר שעניין אותי במחזה הוא איך הנפש הופכת לגוף. הגופניות העזה והנועזת של הגיבורים על צורותיה השונות. האופן שבו הגופניות הזו זזה, פועלת, משתנה, ובכלל זה אני מביאה את הבית הזה שמשנה את צורתו, שקמה בו מחיצה והיא מוסרת. זו התבוננות אחרת לגמרי, ובשבילי חדשה ומשמחת. למצוא את הגוף, וזה מקום שעם השנים אני מוצאת כמה אני חסרה אותו".

את יודעת שזאת ללא ספק היצירה הכי מדכאת שכתבת.

"עם השנים, נהייתי ערה יותר ויותר לרמת החרדה שקיימת בי, זו חרדה קיומית, והיא בוודאי קשורה לחלחול האיטי של הבנת המרחב הנורא שאנו חיים בו לצד הבחירה, למרות זאת, כנגד זאת, להביא ילדים לעולם. החרדה פרצה מתוכי בעוצמה ממש, או לפחות בצורה שלא יכולתי יותר להתכחש או לא להבחין בה, כשנולד בני הבכור.

"יש משהו בלגדל ילדים במרחב הזה ואולי גם בחיי יצירה, שגם הם במרחב הזה, כלומר לעסוק בתחום שיציבות נפשית אינה בהכרח ממאפייניו הבולטים, שאולי הוא יותר מדי, וזה נתן את ביטויו ברעיון הזה, שהוא החרדה הכי גדולה שלי - לאבד את ילדיי, וזה דבר שקורה כאן מדי יום, באינפלציה, ובחלקו הוא נמנע".

במחזה שלך יש אלימות במשפחה, תאונה טרגית, בגידות, רצון לנקמה - כאילו החלטת שאת עושה ניסוי בכל הרגשות החזקים.

"אלה רגשות קיצוניים שהם תמיד ביטוי למשהו אחר, חסר, ונטלתי חירות שלא היתה ברורה לי לגמרי. ואולי זה קשור במדיום הזה של כתיבה לתיאטרון שכמו 'הופכת את הבד' של הפרוזה ומגלה את חלקי הפנים שלו, אלה שאפשר רק להשתוקק או לחרוד מהם - כאן הם פורצים החוצה, מתממשים. הטרגיות והבגידה והרצון לנקום - לא המצאתי אותם, זה מה שיושב בלב כל טרגדיה קלאסית שאני מכירה, וגם לא קלאסית. בפרוזה פשוט ניתן מקום רב לתודעה, והתודעה דחקה אט-אט את מקומה של הפעולה, אבל אם נתבונן במיתוסים נמצא את זה שם מחדש, ויכול להיות שעכשיו אני מתעניינת יותר במיתוס."

יש במחזה אמירה סמויה שההורות גורפת את הכל ומותירה מאיתנו אבק-אדם. לקחת אותה מאנשים מסוימים זה לקחת הכל?

"לקחת את ההורות מאדם שהיתה לו הורות זו הפעולה האכזרית ביותר שאפשר לעשות,

ולצד זה עולה שאלה של מוסר, והם לא תמיד הולכים יחד, וכשהם מתנגשים - נוצר אסון, ואני עסוקה באסון הזה ובפער הקשה שבין גבולות הנוחות שלי לאלו של האחר, שהוא בבסיסו מצב לא הרמוני. השאלה היא מה הבחירה שאתה עושה בתוך מצב כזה".

עולם הפרוזה עלול להיות עולם מלא תסכולים, שגורם לכותביו לא פעם לנסות את מזלם בשדות מעט שונים, לאו דווקא לצרכי פרנסה מיידיים, אלא יותר כאתגר. בערב ההשקה ל"נערות ההולכות בשנתן", אמרה רונית מטלון כי היא לא יודעת בכלל מה המשמעות של לפרסם ספר בתקופה כזו, אבל יקיר מזדרזת להבהיר שגם כתיבה מחזאית טומנת בחובה לא מעט תסכולים ומפחי נפש, חלקם מוצדקים, חלקם מעט פחות.

"אולי עייפתי מהבדידות של הספרות, מהבדידות האינסופית בכתיבה וגם ביציאה החוצה, בדידות שמופרת אמנם בעבודה טובה עם עורך, אבל שבה ומקבלת את צורתה אחר כך.

"העובדה המשותפת בחאן, האפשרות הנדירה שהזדמנה לי מצד קוטלר והשחקנים לשבת בחזרות וגם לקחת חלק - אלה חוויות מופלאות שאין בפרוזה ושאני לא מוכנה לוותר עליהן יותר. מכאן נוצר אצלי פיצול, אני מקווה שהוא גם ייתן ביטוי במעשה אבל קודם כל בראש. אני קשורה וצריכה את שני העולמות".