אלפאוויל בישראל: כבר לא צעירים לנצח
חוץ מתחושה של מדינה נורמלית, נתנה להקת אלפאוויל לקהל את כל כולה על הבמה ואפשרה לחובבי הנוסטלגיה להתרפק על הלהיטים האהובים עם סאונד ותאורה מצויינים. רק מה לעשות שעוד לא נולד האחד שיכול לעצור את הזמן ומה שעובד לנצח ברדיו - לא תמיד שורד את מבחן הלייב
"עבר יותר מדי זמן מאז ביקורנו האחרון בישראל ואנחנו מאושרים להיות כאן!", הכריז סולן אלפאוויל, מריאן גולד, לקול תשואות הקהל. האחרון מילא אמש (ו') עד אפס מקום את היכל התרבות בתל אביב ולא יכול היה להסתיר את ההתלהבות והגעגועים הרבים שרחש ללהקה. לעזאזל, מאז אותה הופעה אגדית ב-1999, חברי אלפאוויל כל הזמן מבטיחים לנו שהם עוד יחזרו לתל אביב, וזה פשוט לא הזדמן להם. עד הערב כמובן, ותודה על זה.
עוד ביקורות הופעות במדור המוזיקה של ynet:
שון פול: כמה כבר ניתן להזיז את הישבן?
מינימל קומפקט בהופעה: חיים בהווה נצחי
אנריקה איגלסיאס בישראל: אי בודד של אהבה
בזמנים בהם שמה של ישראל לא בדיוק הולך לפניה ברחבי העולם, ולחצים אלימים מאד מצד חברי ה-BDS משביתים את מרבית השמחות ומסבים לחובבי המוזיקה לא מעט צער, טוב שיש להקות שמצהירות קבל עם ורוג'ר ווטרס שהן שמות זין על משחקי החרם הילדותיים, ומגיעות לישראל על אפם וחמתם של המתנגדים.
למזלנו, השנה מתוכננות לנו לא מעט הופעות של להקות אמיצות כאלו, וגם אלפאוויל אכן הגיעה, ובמשך שעה וחצי של הופעה העניקה לנו את התחושה שאנחנו מדינה נורמלית שוב. מדינה שמבחינת הקו המוזיקלי ששולט בה אמנם מעולם לא התגברה על קיבעון האייטיז והניינטיז שלה, אבל נורמלית.
"Romeos", הסינגל הראשון מתוך "The Breathtaking Blue" פתח את הערב, אבל מסיבת ה"בחזרה לפינגווין" שלכבודה התכנסנו, התחילה באמת רק עם "Dance With Me" הנוסטלגי. הסאונד היה מצוין, והתאורה והוידאו ארט הכניסו גם את הקשישים - והיו אמש לא מעט כאלו - לאווירה. רק המושבים המרסנים של ההיכל הפכו למכשול ועצרו אותנו מלבצע את ריקוד הרובוט המפורסם.
מזל ש"Jerusale" הרומנטי ו"Monkey in the moon" הגיעו והזכירו לקהל המעונב שלא מדובר בקונצרט או הצגה, ושזה ממש בסדר לעזוב את המושבים ולהתחיל לרקוד. כמובן ששיא ההופעה הגיע כשבזה אחר זה, נוגנו להיטי הסינת'פופ העל-זמניים, ביניהם חביב הגותיות, הלוא הוא "Victory of Love" האפל - שלווה באינטרו ארוך מהרגיל, "Sounds Like a Melody" ,"Forever Young" וכמובן "Big in Japan" - כנראה הלהיט הכי גדול של הלהקה לדורותיה.
בראיונות, מריון גולד מרבה לספר שאחד הדברים שהוא הכי אוהב בפופ, זה את היכולת לספר סיפור בשלוש דקות של שיר. וגולד אכן מספר סיפורים, ולא רק כשהוא שר. הוא עושה זאת למשל לפני שירים חדשים שהוא יודע שאין מצב שהקהל (שהפסיק לעקוב אחרי הדיסקוגרפיה שלו איפשהו בין 94 ל-97), בכלל יכיר.
והקהל הישראלי אכן מתקשה להסתיר את זרותו לשירים החדשים, ולמרות שנחמד לשמוע סיפור על טריפ אסיד בטנזניה שגרם לחברי הלהקה לדמיין שיש שלום עולמי, זה עדיין לא מחזיק הופעה, ועדיף היה לוותר על השירים החדשים לטובת להיטים מעולים שהצטערתי שלא נכנסו, ביניהם "Summer in Berlin" המשובח ו-"Jet Set המדבק.
היה רגע בהופעה בו מישהי שישבה לידי הושיטה לי את הסמארטפון שלה. על הצג התנוססה לה תמונתו הישנה של מריון גולד, והיא הצביעה על הגבר המבוגר שפיזז על הבמה ותהתה כיצד ייתכן שזה אותו אדם. אין ספק שיש משהו מעט מכמיר לב בעובדה שהזמן לא עוצר אף פעם מלכת. שהשעון לא מפסיק לתקתק, שכדור הארץ ממשיך להסתובב ושאף אחד מאיתנו לא נשאר Forever Young. ואצל גולד זה בולט במיוחד. גם במראה, אבל בעיקר כשזה מגיע לאיכויות הקוליות שהיו לו, אך אבדו עם השנים.
ולמרות זאת, חברי אלפאוויל העניקו אמש לקהל צמא ההופעות של ישראל את כל מה שהיה להם, גם אם משהו בקסם שאפיין אותם בימי תהילתם, משהו ברוח החצי טראשית-חצי אפלה של להיטי הסינת'יפופ והיורופופ שעדיין מתנגנים אצלנו ברדיו חדשות לבקרים, לא שרד את מבחן הזמן, או לפחות – את מבחן הביצוע בלייב.
